לימודי שפה זרה

יש סופרים הרוקמים את סיפוריהם בשפה ''שסועה''. אלה הם היוצרים שהשפה בה נכתבו יצירותיהם היא לא שפת אימם, ולכן הניגון של השפה בה נולדו משתקף בשפה בה בגרו, יצרו וכתבו. הדו-לשוניות, הדו-מוזיקליות הזו, מפיחה חיים חדשים בכותב, בנכתב וכמובן בקורא עצמו. 

הרוסית של גוגול

אתחיל מניקולאי גוגול. שפת אימו של גדול מספרי הסיפורים הרוסיים היתה אוקראינית. לאוזן הרוסית שלי אוקראינית נשמעת כמו אחות סלאבית קטנה של הרוסית (כמו הפולנית, הבולגרית, הביילורוסית ואפילו הצ'כית). צליליה מלודיים יותר, איטיים יותר והתחביר שלה הוא פואטי יותר ו''לוקח ת'הזמן''.

קברו של גוגול (צילום: רועי חן)

כילד ששמע לא פעם אוקראינית ברחוב היא נשמעה לי כמו דיאלקט דרומי-ילדותי של הרוסית הגדולה-הבוגרת. וגוגול, כסופר רוסי, מעביר את המוזיקה הזו בכל יצירותיו – החל מ''טאראס בולבה'' ועד ''הנפשות המתות''. הוא מפשיר את הרוסית מהכפור הסנקט-פטרבטורגי שלה ומפיח בה את רוחות הערבה ושדות החיטה הבלתי נגמרים של אוקראינה.

הרוסית שלו מתנודדת על גלי הדנייפר, פורחת משפתי הנערות היחפות בכפרים הנידחים שעל גדות הדון ונשאגת מגרונם של הקוזאקים הנאבקים בכיבוש הפולני הזמני ובהנג-אובר הנצחי. שפתו של גוגול זוהי רוסית גוגולית יחידה במינה ובלתי ניתנת לחיקוי.

באבל והערסים היהודים שלו

כשנחשפתי לראשונה לאיסאק באבל (ברוסית כמובן) – כילד המודע ל''נכותו'' היהודית – סוף-סוף חשתי שאני לא לבד בעולם. סיפורי אודסה של באבל כאילו נכתבו בידי הסבתא בתיה – היחידה שהכרתי מהורי הוריי.

ושוב – הניגון, המלודיה, המוזיקה. הניגון האידי של באבל דחה ומשך אותי באחת. אבל יותר משך מדחה. דחה – כי כילד עסוק הייתי בהתכחשות תמידית ואובססיבית ליהדותי (או בואו נפתח את זה – להיותי ''יהודון בזוי''). ולמה בכל זאת משך? כי חשתי קשר דם לכותב ולנכתב מהפיסקה הראשונה.

באבל. הניגון האידי המושך והדוחה

וגם חשתי הרבה גאווה לאומית, כי לפתע נחשפתי לקיומם של היהודים החדשים – הערסים הכבדים, הימאים קלי הדעת, הסבלים, הפושעים. יהודים ''משודרגים'' שהטילו אימת כבוד על סביבתם הלא-יהודית (נשמע לכם מוכר?). ופתאום לא הייתי יותר נציגו של העם הממושקף, עם של תולעי הספרים, עם של אינטליגנטים חנונים, עם-הצאן-המובל. לא עוד.

דרך סיפורי אודסה ו''צבא הפרשים'' הפכתי לנציגו של עם ככל העמים; עם של זונות, מתאגרפים מקצועיים, מלחים מקועקעים, פועלי נמל ומאפיונרים בעלי מילת כבוד. והכול הודות לבאבל (הקטן, הקירח והחמוש במשקפי לנון עוד לפני שקראו להם משקפי לנון).

אייטמאטוב שאיננו כלה

הסופר השלישי הוא צ'ינגיס אייטמאטוב הבלתי מתכלה לעולם, ויצירת המופת שלו ''והיום איננו כלה''. הרוסית שלו היא אוריינטאלית, אסיאתית, מדברית, הררית. אחרת מכל רוסית שהכרתי עד שנחשפתי לכתיבתו. אייטמאטוב הוא יליד קירגיסטאן שהיא ה''סטאן'' הדרום-מזרחי הרחוק והנידח ביותר מבין כל ה''סטאנים'' הפוסט-סובייטיים.

אייטמאטוב. שפה מיובשת והררית

הרוסית שלו מיובשת ברוח הערבות הקזאחיות והקירגיזיות. הרוסית שלו רוויה במי מעיינות הרריים ושלגים הנמסים בחודשי הקיץ והזורמים מפסגת הפאמיר אל מרחבי המרעה המוריקים. ברוסיתו האגדתית הוא גולל בפניי את קורותיו של קאראנאר הגמל. בשפתו השסועה הוא הרים לי מסך מעל קהילה שכוחה, החיה סביב תחנת רכבת זעירה שאבדה מרחבים האדירים שבין אורל למונגוליה.

אייטמאטוב בעצם לא כותב – הוא מספר. הוא מגיד. הוא שאמאן המילה הכתובה. עשן מדורות הרועים עולה מעמודי סיפוריו אל אין-סוף השמיים הקירגיזיים. שורותיו מעירות מסורות נשכחות של צאצאי הצ'ינגיס הגדול – זה שקדם לאייטמאטוב עצמו. בשבילי, לקרוא את אייטמאטוב ברוסית ולחוש את הניגון המדברי הקדום בשפתו העכשווית, זה עונג שהוא כמעט פיזי. בעצם למה כמעט?

הכלב של קרביץ

''הכלב היהודי'' של אשר קרביץ חושף את הקורא לפיקציה נפלאה, המסופרת בעברית ''כלבית'' - ועוד ב''אקצנט גרמני מתוצרת הארץ''.  קרביץ קרוב לליבי משני אספקטים: כסופר מיוחד במינו ש''כלבו היהודי'' ננשך על ידי ''יועצי הספרות'' למיניהם (סימן מובהק לאיכותו הספרותית) וכמי שמגולל את סיפורו של מוסטאפה רבינוביץ' שעם דמותו הזדהיתי ואף הזכרתיו ברומן שלי ''שפה שסועה''.

גם דמותו של כלבו היהודי כבשה אותי כבר מהאפיזודה הראשונה; אני זוכר שכשמגיע הכלב היהודי ל''המחנה'', הוא חש ב''ששת מיליוני תאי החישה שבאפו'' שמשהו זוועתי קורה במקום. זו שורה שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה וכך גם אל ''הכלב'', שלא הרפה ממיטתי וממנורת הקריאה שלי עד לנביחתו האחרונה.

לקרוא את לשם ברוסית

ואסיים באקספרימנט שורט שחוויתי דרך רון לשם, כלומר דרך גן העדן שלו. קראתי אותו שנית, אך בתרגום לרוסית. לא הספקתי לחוות את בופור על בשרי, אבל כמו רבים אחרים בדורי, אני מכיר את המטריה היטב. וקראתי את לשם בשתי השפות. המתרגם לרוסית השכיל לשנע את כל הסלנג הצה"לי אלפי קילומטרים צפונה, ויצר את ''בופור'' (וכך נקרא הספר ברוסית) הרוסי.

יכולתי לחוש כמו מ''מ רוסי באפגניסטן או בצ'צ'ניה – מהעמוד הראשון ועד הכדור האחרון. שוב חשתי את אותו

השסע האוניברסלי שכל מלחמה מטומטמת-מתחייבת חורכת בנפשו של המשתתף בה. בשפע שסוע, בהיות הגיבור באפיזודת השטחים (לפני הגעתו לפאריז ואחר כך לעומק צרפת), הוא אכן מדמיין את עצמו כחייל בצבא הסובייטי, אם היה נשאר בארץ הולדתו והיה נשלח ל''שטחים'' בצ'צ'ניה במקום ברמאללה.

''אם יש גן עדן'' בתרגומו הרוסי העביר אותי את אותה החוויה, אבל לאורך רומן שלם ובסלנג הצבאי-רוסי, המעודכן והתקני ביותר שיש. ובכך כבש אותי במיוחד כקורא דו-לשוני המכור לסכיזופרניה ספרותית דו-שפתית.

בוריס זיידמן הוא מחברם של הרומנים ''המינגווי וגשם הציפורים המתות ו''שפה שסועה''