אבסורד המעמד: ההורים יגורשו כדי שהבת תישאר

"אני לא שייכת?!", תוהה שוב ושוב לין בת ה-14 וחצי - שסיפורה מהווה עוד דוגמה למצבים ההזויים והקיצוניים שנוצרים עקב היעדר מדיניות הגירה בישראל. בקרוב כנראה תכריע הממשלה להשאיר בארץ - יחד עם הוריהם - את רובם הגדול של 1,200 ילדי הזרים החיים כאן ללא אשרת שהייה חוקית (אם שר הפנים לא ימנע זאת ברגע האחרון). הקריטריונים כבר נקבעו בהמלצות הוועדה הבין-משרדית, הממשלה החלה בדיונים, אבל לין, בת להורים מהפיליפינים שנולדה בארץ, אינה עומדת בקריטריונים: בגלל סעיף באותן המלצות, לפיו בין אלה שיזכו למעמד של תושבות קבע לא ייכללו עובדים זוטרים בשגרירויות זרות, כנראה שבקרוב תיאלץ לעלות על מטוס למנילה - עיר הבירה בה מעולם לא ביקרה.

הוריה של לין (פרטיה המלאים שמורים במערכת) הגיעו לישראל באופן חוקי לפני 17 שנה. עד לאחרונה, הם עבדו בניקיון באחת השגרירויות הזרות בתל-אביב.

לנוכח השמועות על הגירוש הממשמש ובא, החליטו חברותיה של לין לנסות ולסייע לה בכל דרך אפשרית - ובימינו, פירוש הדבר הוא קודם כל קבוצה בפייסבוק. "אני לא יודעת מה אעשה אם אלי ישי יחליט שאני לא שייכת ויגיד לי לעוף מפה", היא אומרת בעצב, בשפתה היחידה - עברית. "זה כל כך מעליב ששוטרים יכולים לחשוב שהם יכולים לבוא אלי, לדרוש ממני תעודת זהות - למרות שאני רק בת 14 - ולומר לי בפה מלא שאני לא שייכת".

"ילדים יורדים עלי וקוראים לי 'סינית'"

אבל לא כל חבריה של לין לספסל הלימודים נרתמים לעזור לה, ויש אפילו מי שמוצא במצב שאליו נקלעה הזדמנות להקניט אותה. "אנשים לא מבינים איך זה מרגיש כשהשלטונות לא רוצים אותך כאן. לא מגיע לי יחס כזה, רק בגלל שאני מועמדת לגירוש. יש ילדים בבית הספר שיורדים עליי וקוראים לי 'סינית'.

קשה לי להבין למה הם בוחרים להתנהג ככה. אמרתי להם שלפחות לי יש כבוד לאנשים שונים ממני. אני באמת לא יודעת מי לימד אותם להתנהג ככה, אולי משטרת ההגירה". 

למרות שכבר תקופה ארוכה מלווים אותה אותם חששות, מתקשה לין להבין מדוע היא ובני נוער אחרים שאיתם היא חולקת גורל זהה נתפשים כנטע זר בחברה הישראלית. "אנחנו רק ילדים, רק בני אדם, ומרגישים שייכים לארץ בגלל האהבה שלנו למקום, לאנשים שסביבנו ולתרבות שגדלנו בתוכה", היא מסבירה בשכנוע עמוק. "זה מה שיכול לעשות אדם לשייך. החברות הישראליות שלי מדברות איתי על הכל חוץ מעל הנושא הזה, כי הן יודעות כמה כואב לי לשוחח עליו".

לדבריה, חבריה שבאו מהפיליפינים, מעט יותר מבוגרים ממנה, חשים כמוה: "יש ביניהם גם כאלו שכבר בני 19 או 24, ובשבילם תמיד מגיע אותו רגע מביש כששואלים אותם למה הם לא התגייסו לצבא, והם צריכים לענות שאין להם תעודות זהות.

ההרגשה היא כאילו שיש לנו מום כלשהו שמונע מאיתנו לתרום, למרות שאנחנו יכולים ורוצים לתת כל כך הרבה למדינה".