אל תקריבו את קציני צה"ל לשווא
נוכח סילוק מפקדים ששיקרו יש קונצנזוס, אך כשגוזרים דין שווה על עמיתיהם ששגו במהלך קרב, הצבא יוצא נפסד
אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי לשעבר, נמצא בחקירה. קידומו לתפקיד כאוגדונר הוקפא. גם דרגתו עוכבה. הוא נחקר בחשד שאישר לחיל-האוויר להפציץ בית בעזה במהלך "עופרת יצוקה", וכתוצאה מכך נהרגו 21 אזרחים. מלכא טען כי לעבר הכוח שלו נורו טילי נ"ט, והוא חשד שבבית אורבת חוליית חמאס. תומכיו אומרים: זו מלחמה צפופה מאוד ובמלחמה קורות תקלות. הפצ"ר,תא"ל אביחי מנדלבלט, הורה למצ"ח להמשיך בחקירה.
מה יהיה גורלו של מלכא? האם יצטרף לשורה המידלדלת של האוגדונרים, המידלדלת בנסיבות הלחימה הקשות? האם יאפשרו לו להתמנות לתפקיד אליו כבר הוכשר? ניסיון השנים האחרונות לא מצביע בהכרח על כיוון חיובי, והשאלה הגדולה היא אם צה"ל ומדינת ישראל יכולים להרשות לעצמם הדחות סיטוניות של מפקדי שדה כה בכירים?
נדמה שסביב סילוק האוגדונרים ששיקרו יש קונצנזוס. את הכלל קבע בן-גוריון במלחמת סיני. אחד הבולטים בין מפקדי השדה, שהיה אז בנתיב כמעט בטוח ללשכת הרמטכ"ל, נבעט מהצבא. התרבות הצבאית של צה"ל איננה יכולה לסבול שקרנים בשום דרג פיקודי. אך מה לגבי מפקדים ששגו בעת ביצוע המשימה הצבאית במלחמה?
הרומאים ידעו משהו על מלחמה ושלטון קשוח. יחד עם זאת, כשהסנאט ברומא היה דן בתבוסות המצביאים ועמד להטיל עונש על מפקדים שכשלו, הוא היה מתון בדין ונזהר בכבודם. ניקולו מקיאבלי כתב כבר במאה ה-16 כי את הנוהג אימצו מתוך הבנה ששום צבא לא היה מצליח לקבל החלטות מחמת הפחד, שמא יחליט החלטה מוטעית.
נראה כי השיקולים הללו לא עומדים היום לעיני המחוקקים שלנו, ודאי שלא לעיני בית המטבחיים של התקשורת. הבעיה היא שראשי הצבא נענים לדרישה בקלות רבה מדי.
סר באזיל לידל-הארט, הבולט בין הוגי הדעות הצבאיים במאה ה-20, טוען בספרו "מחשבות על המלחמה" כי הבסיס האמיתי לביקורת על מפקד בקרב היא התוכנית שלו, הקונצפציה, ולא ביצועה הלכה למעשה. לדבריו, את המדד הזה הולידו מאות שנים של ניסיון צבאי מצטבר. הסיבה: ביקורת הביצוע היא עניין קשה ביותר. רובה מבוססת על חוכמה שלאחר מעשה. לעומת השלווה הכמעט אקדמית של כורסת המבקר, הרי בקרב נתקל המפקד במשתנים רבים וחזקים שאינם ניתנים לצפייה. גם לגורמי המזל והמקריות יש חלק גדול באירוע. לעומת זאת, מדד התוכנית הראשונית מאפשר לעקוב אחרי דרך החשיבה והתכנון של המפקד. הוא מאפשר לבדוק אם תכנן נכון את הקרב. לכן, מפקד שכשל במשימה - לא בגלל רשלנות בביצוע ולא מתוך כשל תכנוני - ראוי להזדמנות שנייה.
צה"ל, כך נדמה, הופך רבים מהקצינים הטובים לחד-פעמיים, בעקבות כישלון ראשון. כך מצאו עצמם האוגדונרים של מלחמת לבנון שנייה בחוץ. כך מוצאים עצמם בחוץ גם קצינים בדרגות נמוכות יותר. נראה כי הרף שנקבע גבוה וטהרני מדי ועלול לפגוע בצבא ובאיכות ביצועיו.
תולדותיהם של צבאות רבים ובראשם צה"ל הצעיר, רצופים בדוגמאות הפוכות. הביטוי "הזדמנות שנייה" משחק בהן תפקיד מרכזי. למשל: המ"מ הצעיר, אריק שיינרמן -שרון כשל בפיקוד על מחלקת החוד בקרב הראשון שלו בלטרון (1948). כמחצית מלוחמי המחלקה נהרגו והוא עצמו נפצע קשה. עובדה זו לא מנעה מהאלוף שרון להיכנס לפנתיאון כמצביא גדול. את קרב אום-כתף שלו מלמדים באקדמיות צבאיות בעולם. צבי צור, מג"ד 51 של גבעתי במלחמת העצמאות, איבד יותר חיילים מכל מג"ד אחר באותה מלחמה, אך בסופו של מסלול מוצלח הגיע לתפקיד הרמטכ"ל.
האלופים מאיר עמית כמח"ט גולני ורחבעם זאבי ( גנדי) כמפקד גדוד 12 בחטיבה, כשלו בהפעלתה של גולני בקרבות תל- מוטילה מצפון לכנרת במאי 1951 ( 40 לוחמים נהרגו, 75 נפצעו). בעקבות כך לא שותפה גולני בפעילות מבצעית במשך ארבע שנים. אבל הם קיבלו הזדמנות שנייה והפכו לאלופים מרכזיים ומצטיינים בשנות ה-60'.
אחת האקסיומות היותר ידועות בהיסטוריה הצבאית טוענת שצבאות ומפקדים לומדים מתבוסה יותר משהם לומדים מהניצחון. גם המג"ד המיתולוגי מומיש אולי, גיבור הספר "אנשי פנפילוב", שחולק פעם לכל קצין בצה"ל, אומר לחייליו: "ניסיון כישלוננו היום יהפוך למבשרה של הצלחתנו מחר".
אז תנו להם הזדמנות שנייה.
יוסף ארגמן הוא היסטוריון צבאי
לפנייה לכתב/ת 
