כולם מאוהבים בכיבוש הישראלי

תוכניתו של שר החוץ אביגדור ליברמן לסייע לרצועת עזה להפוך ליישות עצמאית, נתקלה בחזית התנגדות פלסטינית מקיר לקיר. השלטון הפלסטיני הדו ראשי של פתח וחמאס שולל מכל וכל את ההצעה לגייס את האיחוד האירופי לבנות תחנת כוח לאספקת חשמל, תחנות להתפלת מי ים ומתקן לטיהור מי שפכים. זאת, כחלק מתוכנית כוללת שתנתק באופן מוחלט כל קשר לישראל, שמצדה תוותר על הפיקוח הימי של הסחורות הנכנסות לנמל עזה ותסגור לחלוטין את הגבול עם רצועת עזה.

הנימוקים נגד מימוש העצמאות הפלסטינית דומים. נביל אבו רודיינה, דובר הנשיאות הפלסטינית ברמאללה, רואה בתוכנית מזימה "נגד החתירה של העם הפלסטיני לאחדות, חירות ועצמאות שמבטאת את שאיפות הימין הישראלי הקיצוני". אחמד עסאף, דובר הפתח, טען כי רצועת עזה עדיין נתונה תחת "כיבוש ישראלי" וכך היא תישאר, שכן היא מהווה יחידה גיאוגרפית אחת עם הגדה המערבית וירושלים המזרחית. סאמי אבו זוהרי, דובר חמאס, הסביר: "למרות שעזה שוחררה בפועל מהנוכחות הצבאית וההתנחלותית, היא עדיין נתונה מבחינה חוקית ומעשית תחת כיבוש", ויוזמת ליברמן הינה "ניסיון לברוח מהאחריות המוטלת על הכיבוש". לדבריו, ישראל חייבת להמשיך לספק את צרכיה של רצועת עזה כולל מזון, חשמל ודלק.

עמדת חמאס ממחישה את אחד האבסורדים הגדולים של הסכסוך. חמאס שהתגאה בשחרור הרצועה מ"הכיבוש הישראלי" באמצעות הג'יהאד, נאבק בכל כוחו כדי לשמר אותו ולחייב את ישראל להמשיך להעביר אספקה לאויבתה החותרת במוצהר לשחרר את כל פלסטין ולחסל את מדינת ישראל.

חמאס מקבל סיוע בעמדתו מארגוני זכויות אדם בינלאומיים (אמנסטי, משמר זכויות האדם), פלסטיניים וישראליים. אלה, בדומה לחמאס, טוענים בתוקף שישראל הינה עדיין "כוח כובש" ולכן היא חייבת לדאוג "לביטחונם ורווחתם של תושבי עזה".

דא עקא שעמדתם של ארגוני זכויות אדם עליהם נסמך חמאס, מעלה תמיהות מהותיות. אם ישראל היא עדיין "כוח כובש", מדוע אין הם דורשים ממנה לממש את חובתה לדאוג ל"ביטחונם" של תושבי עזה ולפעול נגד שלטון חמאס המחיל בהדרגה את החוק האסלאמי תוך רמיסה גסה של זכויות האדם, דיכוי ביד ברזל של האופוזיציה והוצאות להורג?

יתירה מכך, אף לא אחד מארגוני זכויות האדם מציג את התנאים הדרושים לסיום "הכיבוש". כולם תובעים להעמיקו באמצעות פתיחת הגבול באופן מלא. יש בעמדה זו משום פרדוקס, שכן אם ישראל תסיר את המצור, כולל זה הימי והשליטה במרחב האווירי, הכיבוש אמור להסתיים, ומכאן שלישראל לא תהיה עוד חובה לדאוג לאוכלוסית עזה. גם כיום אין באמת "מצור" ישראלי אפקטיבי ורצועת עזה אינה "כלא", כפי שמעידים נתוני ממשלת חמאס על מעבר סחורות (ייבוא של כמיליארד דולר בשנה) ואנשים (עשרות אלפים, בהם אנשי הזרוע הצבאית של חמאס) בגבול עם מצרים.

להמשיך ללבות את בעיית הפליטים

גם מצרים רוצה את המשך ה"כיבוש" והזהירה לאחרונה פעם נוספת את ישראל שלא תהין לנסות לשחרר עצמה ממנו. הנימוק הרשמי מבהיר היטב את המדיניות: "הסכמה עם הטענה הגורסת כי הרצועה נחשבת אדמה משוחררת, מבטאת השלמה עם התוכנית השואפת להטיל את נטל ניהול הרצועה על השכן הנמצא בסמיכות לה והוא מצרים. אסור להסכים לכך, משום שיהיה בכך משום מוצא מצוין לישראל ממיצר הכיבוש והעברת השלכותיו על מצרים, והדבר יביא לחיסול הבעיה הפלסטינית".

על רקע זה, מתחדדת השאלה מדוע כולם מאוהבים כל כך ב"כיבוש הישראלי"? מדוע נחרצים הפלסטינים בהתנגדותם לקבלת עצמאות מלאה ולו על חלק משטח פלסטין בשלב הראשון?

מפתח אפשרי לתשובה לשאלה סיפקה פרופ' ענת בילצקי, לשעבר יו"ר הנהלת ארגון בצלם, שבהרצאה שנשאה באוניברסיטת MIT ב-2007 הזהירה מפני הסכנה שההנהגה הפלסטינית תסכים להקמת מדינה על חלק מאדמת פלסטין ולפתרון שתי מדינות. לטענתה, רק פתרון של מדינה אחת בכל שטח פלסטין יכול להיות צודק וריאלי. היא אף ביקרה בחריפות את נכונותו של פרופ' סרי נוסייבה לוותר על זכות השיבה של הפליטים.

היגיון זה מנחה בעיקרו את עמדת ההנהגה הפלסטינית שלא ויתרה על שחרור כל פלסטין. חמש שנים עברו מאז הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, וממשלת חמאס ממשיכה לשמר את מחנות הפליטים על אף הצפיפות והמצוקה הגדולה. היא מוסיפה לתבוע סיוע בינלאומי באמצעות אונר"א.

אך שיכון הפליטים בשטח ההתנחלויות שפונו לא יפגע בזכותם של הפליטים להציג את תביעת השיבה במו"מ, כפי שלא נגרעת זכותם זו של פלסטינים המוגדרים "פליטים" המתגוררים בערים ובחו"ל. ואולם, היעד של הרשות הפלסטינית וממשלת חמאס זהה - שימור הלבה הרותחת של בעיית הפליטים, שהיא המפתח ליעד הסופי במסע ההיסטורי הפלסטיני: חיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

זו הסיבה האמיתית ל"התאהבות" הפלסטינית ב"כיבוש הישראלי". חמאס רוצה לאכול מהיד של ישראל, ולאחר מכן גם את היד עצמה ואת הגוף כולו. התנגדותה של ישראל לתלות ביוזמתה על צווארה את חבל התליה, מוצגת על-ידי חמאס כהפרה של החוק הבינלאומי.

 יהונתן דחוח-הלוי, חוקר בכיר ועמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנהל המחקר ב-Orient Research Group