שתף קטע נבחר
 

החורבן זה כאן

"העובדה שתשעה באב 'לא מדבר' לרבים מהווה המשך ישיר לטרגדיה המקורית. ומי שכן מתעניין, עסוק במציאת 'נושאי נישה', בחורבן אישי-קבוצתי ובהנצחת הנפרדות". טלי פרקש לא רוצה לחפש משמעויות חדשות לחורבן הבית

בעוד רגע קמפיין "ישראל מתייבשת" יהפוך למציאות. אזרחים שומרי מסורת והרפתקני "אקסטרים דתי", ייכנעו מרצון לבצורת אישית בת 25 שעות. כמובן, לא לפני התמודדות עם ערימת עלונים המבשרים על פורמולות פלא לתענית "בקלי קלות". ומאמרים בשבח פחמימות מלאות, לטובת תחושת שובע ממושכת. וגם, לקינוח, שורה של "הקלות" לצמים. להריוניות למניקות, למקיאות ולכל מי שבאמצע. ואם לא די בזה, נעלי הקרוקס חוזרות לקמבק בין יממה. אכן תשעה באב.

מנגד, מתנהל עולם, כמו לא מודע "לריתמוס המתאבל". יום רגיל במשרד. אולי קפיצה קטנה לחוף כי חם, אולי מפגש חברים אחרי העבודה. מה שאירע לפני 1940 שנה, כבר לא חי את המציאות בציון 2010. מציאות של נעלי נוחות מגומי טבעי מחד ורביצה על חוף מאידך.

 

וכך כל שנה, מתרחקים ממעגל "החורבן ההוא" עוד ועוד יהודים. זעקות העקודים בשיפודי הכידון הרומאי, הספיקו כבר להיחלש. לוחמי יהודה המתים בצמא בתעלות העיר החרבות, כבר לא מעניינים איש. אפילו אמהות המצור שאכלו בשר ילדם, כבר פאסה. וצריך למצוא משהו עכשווי יותר "להתנעת העסק הדומע". ובהעדר חיבור לטרגדיה העתיקה ההיא, מחפש כל אחד משמעות חדשה לחורבן.

 

תשעה באב הפך בשנים האחרונות עבור רבים לסמל עקירת יישובי גוש קטיף. היום, כבר מדברים על "סכנת ירושלים", כתחייה הפוליטית החדשה, של התאריך. במגזר החרדי, זהו יום שואה האלטרנטיבי ויום עיון תורני ללימוד הלכות המקדש. כולם אירועים ראויים וחשובים. אך במקום להפוך לערך מוסף, הם "גנבו" את משמעותו האמיתית של תשעה באב. מפילים בדרך חללים למלכודת השכיחה.ושיא השיאים, מגיע משאלות כאילו מתוחכמות, וממאמרים כאילו מלומדים, שאומרים בעצם, מה היה כל כך רע בחורבן? מי צריך בכלל את בית המקדש? או למה לציין את היום הזה, בעידן של "תקומת עם ישראל בארצו"? די עבר, נגמר.

 

תובנות ב-1.90

"תובנות" בשקל תשעים צצות מתוך קרקע פורייה של הכחשת טיבעו האמיתי של האסון. כי הטרגדיה לא התגלתה בערימות הגופות ברחובות ירושלים הכבושה. גם תיאורו "המרנין", של יוסף בן מתתיהו על הדם שכיבה את להבות האש, לא מסמל את השבר, היו לנו מאז גרועים לא פחות. אפילו אולמות הדביר המפוחמים והיכל שנהרס לא הם החורבן, אלא מטפורה של עץ ואבן לטרגדיה שהתרחשה עוד קודם לכן, בחדרים ובעליות של ליבות הבשר. חורבן המבוסס על פירוד ומחלוקת. של איש הקם באחיו. של שחיתות מוסרית שלטונית ואישית. של פלגים ומחנות, כיתות וכתות. וכל אחד מהם צועק "אני בן דת האמת, וכל השאר הם חקיינים עלובים".

 

באותו יום ארור נפוצו בני יהודה המורעבים לכל עבר, נזרעו איש בגלותו הוא. ההבדלים

שנבטו אז, הצמיחו שורשים. הפכו לעדות, "להבדלים תרבותיים", להם ואנחנו. כי ביום ההוא, מת העם. מתה האחדות. דעכה האחוות רעים. ואת זה סחבנו כמעט 2000 שנה, רק כדי להמשיך "במסורת המפוקפקת" כאן.

 

העובדה שתשעה באב "לא מדבר" לרבים, היא המשך ישיר של הטרגדיה ההיא. ומי שכן מתעניין, עסוק במציאת "נושאי נישה". בחורבן אישי-קבוצתי. בהנצחת הנפרדות. בשנאה של יד ימין מכה ופוצעת עד זוב דם את יד שמאל ולהפך. חייה של אומה שלמה המפוררת לחלקים, וכל אחד מהם מרגיש עם נפרד.

 

כדי לבכות היום בלילה, לא צריך לקרוא קינות. תיאורי הזוועה והשחיתות קיבלו גרסה משלהם באדיבות המציאות. תפתחו חדשות ותכינו את הטישו, כי בסיומו של עוד מהדורה לא נותר לכם אלא לסכם בעצב, החורבן זה כאן.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
תשעה באב. בלי תובנות מיוחדות. בכותל
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים