תמונה של פות

בראשון ביולי אחר הצהריים, בעוד השמש קופחת ממעל, התאספו כמאה וחמישים נשים ועוד כמה גברים בודדים כדי למחות מול הפרקליטות בתל אביב על השירות הלקוי שמספקת מערכת המשפט במקרים של תלונות על אונס וגילוי עריות.  גם אני לקחתי חלק באותה התאספות מיוזעת, שזעקה מול דלתותיו הסגורות של המבנה שנשים וילדים הם לא הפקר, שהגיעה העת להסתכל למציאות בעיניים ולהבין, למשל, שאחת מתוך שבע נשים נאנסה בילדותה על ידי אחד מקרוביה הבגירים, ושילדים מותקפים מינית יום-יום, שעה-שעה, מאחורי דלתיים סגורות, ואין שומע.

רצינו להקים מהומה, לגרום לעולם כולו להבין את מה שנראה לנו כמובן מאליו: שחברה שלמה לא יכולה לשתוק מול אונס של ילדים וילדות, שלא ייתכן שתשעים אחוזים מהתיקים על אונס ייסגרו ושאנסים יוסיפו לבצע את זממם בעוד שקורבנותיהם מושתקות באופן שיטתי. אלא שבטרם חלפו חמש דקות מרגע שהתחלנו להרעיש, התבדו ציפיותיי. על המדרכה ממול, חלפו כמה עוברים ושבים, שסקרנים למשמע הקריאות, ניגשו לקרוא את השלטים שהנפנו גבוה באוויר.

סרטון שערכה רויטל גל להעלאת המודעות לנושא

"אנסים מסתובבים חופשי!" נכתב על הבריסטול שהחזקתי בידי במטרה לקרוא לאנשים לפעולה ושעם זאת, גרם למרביתם – גברים ונשים כאחד – להפנות ממנו את מבטיהם ולהחיש מיד את פעמיהם. משתוממת, עקבתי אחריהם ממקומי בשעה שהתרחקו במהירות, ומבלי להסתכל לאחור. הרי אפשר היה לחשוב שהם/ן עצמם/ן האנסים/ות! או, לחלופין, שנפלו קורבנות לאונס כה מחריד, עד שאין הם יכולים עוד לשאת אפילו את מראה המילה 'אנס'. ואכן, מילה קשה היא זו. וקשים ממנה המראות שהיא מייצרת, אמרתי לעצמי בהיזכרי בתמונה שבה נתקלתי לפני זמן מה, כאשר פתחתי ספר לרפואה משפטית שנפל לידי במקרה.

מאחר ואינני עוסקת ברפואה ואף לא בפלילים, לא ממש ידעתי במה אני עומדת לחזות ולכן, כשנחו עיניי על התצלום האמור, לקח לי כמה שניות לזהות כי מדובר בפות. בפות הרוס. הנקב שבתמונה דמה יותר לפצע פעור מאשר לאבר מין נשי, או לאבר מין ילדי, אמרתי לעצמי פתאום, כלא מאמינה, כאשר הבנתי כי לא מדובר בפות מגולח, אלא בפות שטרם צמחה לו ערווה. כפשוטו. אחר כך, נחו עיניי על הכיתוב: "אבר מין של ילדה בת חמש שנפלה קורבן לאונס", נכתב מתחת לאברה הבוסרי, הנפוח, שבמרכזו נראה חור שקוטרו כקוטרו הממוצע של אבר מין גברי. מיהרתי לסגור את הספר.

תמונה פשוטה, בשחור לבן, הטיחה בפניי את המשמעות העומדת מאחורי מילים שחוקות כגון "גילוי עריות" ו"פדופיליה" וכצפוי, נתקפתי חלחלה וכאב ותרעומת. כי אין לי ספק שבלי קשר לדת, לצבע עור, למגדר או לדעה פוליטית, הכול יסכימו איתי שאבא הבועל את בתו בת השלוש הוא איש רע ומושחת מיסודו; ושאדם המתעלל בדרך זו בגופה ובנפשה של ילדה חסרת ישע צריך להיענש קשות על פשעו. בין אם במחנה החילוני או החרדי, הימני או השמאלני, היהודי, הערבי או הנוצרי, ובלי קשר למינם, לגילם או לזהותם המינית של הנשאלים, מובטחני שהתשובה לשאלה: "סליחה, מה דעתך על אונס ילדים?" אחת היא.

ואף על פי כן, המציאות מוכיחה אחרת. בניסיון להתנער מן התמונה הקשה, עיניי שוב סקרו את קבוצת המפגינות שעמדו מול הפרקליטות, אך מועקתי רק הלכה גברה, ויחד עמה התעצמה אוזלת היד שהרגשתי. היינו חבורה של מה שמכונה "אנשי שוליים": פנקיסטיות, לסביות, טרנסקסואליים, נשים 'מעורערות' שנפלו קורבן לאונס ולגילוי עריות, אקטיביסטיות עיקשות, תימהוניות ותימהונים ובחורה ערבייה אחת, שבאה בגפה, היו האנשים היחידים שיצאו ללחום בתופעה מחרידה, שנוגעת לכולנו כחברה. מדוע? שאלתי את עצמי, ולא מצאתי מענה.

במוחי הוסיף להתנוסס הפות ההרוס של אותה ילדה אלמונית שאיש לא קם להגן עליה, ובלבי תהיה מתי יבינו כולם סוף-סוף שזה עלול לקרות גם להם, לילדיהם, לשכניהם. ההפגנה הבאה כבר תהיה ממוסדת יותר. הודות למאמצים משותפים ולמרות הניסיונות לחבל במאבק הזה, במוצ"ש, תתקיים בת"א עצרת שמטרתה להפעיל לחץ על המערכת למען יוחמרו עונשיהם של האנסים, ישתנה היחס למתלוננות ולמתלוננים ויבוטל חוק ההתיישנות על מקרים של גילוי עריות. כולי תקווה שהפעם יגיעו אנשים רבים מרחבי הארץ ומכל רובדי החברה כדי לצעוק פה אחד שילדים ונשים הם לא הפקר.

• העצרת תתקיים  במוצ"ש, ה-24 לחודש, בשעה 21:00 בערב, ברחבת מוזיאון ת"א
  

• את העצרת תנחה דליה שימקו, וישתתפו בה האמנים אהוד בנאי, דן תורן, דנה ברגר, אסתי זקהיים, דפנה והעוגיות, מארינה מקסימילאן בלומין, דודי לוי אניה בוקשטיין ועוד. 
• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן .