חוק הנאמנות חוזר כבומרנג לליברמן
ביישוב בו מתגורר השר לא מעוניינים לקבל את מי שמאיים על אופי היישוב, ולמעשה לא נאמן לעקרונות התושבים. כך קמה מפלצת ה"אין נאמנות - אין אזרחות" על יוצריה
לפני מספר ימים התפרסמה החלטת מזכירות היישוב נוקדים, לפיה אוסרים על אזרחים ישראלים שאינם יהודים על-פי ההלכה לקנות דירות ביישוב. בעקבות זאת כתב שר החוץ אביגדור ליברמן, מוותיקי היישוב, כי מדובר ב"החלטה בזויה", שפוגעת ב"אזרחים נאמנים הממלאים את כל חובותיהם למדינה". ראוי לבחון את כעסו של שר החוץ מול קמפיין ה"אין נאמנות - אין אזרחות" של מפלגתו.
כיצד מסתדרים דבריו עם רוח יוזמות החקיקה שבאות חדשות לבקרים מכיוונה של מפלגת "ישראל ביתנו"? הצעת חוק שהגיש ח"כ דוד רותם, חבר המפלגה, מתנה קבלת אזרחות ישראלית בחתימה על "הצהרת אמונים למדינה". ח"כ רותם הסביר שישראל היא מדינה יהודית, ומי שרוצה לכפור בכך, אינו יכול להיות אזרח במדינה. "אנחנו לא יכולים לסכן את המדינה היחידה שיש לעם היהודי", אמר.
לכאורה, לשון הצעת החוק תואמת את תפיסת ליברמן בנוגע לעיקרון האוניברסאלי של קשר בין הנאמנות והשוויון. לפי פרשנותו, אזרחים נאמנים הממלאים את חובותיהם למדינה, זכאים לגור בנוקדים גם אם הם נוצרים, מוסלמים או שאינם יהודים לפי ההלכה.
ובכל זאת, גם הפרשנות שנותנת מזכירות נוקדים איננה מופרכת. היא בוודאי איננה סותרת את רוח החוק, שלפי ח"כ רותם באה להגן על אופייה היהודי של המדינה.
במה שונים דבריו מדברי יו"ר מזכירות נוקדים, שצוטט כמי שמבקש להגן על ילדי היישוב מפני ידידות שעלולה להביא להתאהבות במי שאמם אינה יהודייה? במה שונה רוח קמפיין "אין נאמנות, אין אזרחות" מדברי תושב המקום, לפיהם אם יתקבלו אליו משפחות מעורבות הוא יעזוב, כי גם ככה קשה לו עם עשרות הפועלים הערבים (אותם הוא כינה "מחבלים") שבונים שם בתים? האם מופרך לומר ששני הדוברים הם המבטאים של רוח "חוק הנאמנות"?
יוזמת החקיקה ביקשה להגן על אופייה היהודי של המדינה, ואילו הם מבקשים להגן על האופי היהודי של נוקדים מפני מי ששונים מהם, כי השונה ו"האחר" הוא בהכרח חשוד ומהווה סכנה לאורח חייהם.
הדברים האחרונים מלמדים על המפלצת שאנו מטפחים בישראל. מפלצת זו מבטאת חוסר סובלנות וגזענות כלפי כל מי שתפיסתו את היהדות והישראליות חריגה במשהו מהנורמה המקובלת.
בתחילה כוונה המפלצת נגד ערבים, ולאחרונה מתברר שהיא מכוונת נגד שמאלנים באקדמיה, נגד חברי כנסת ערבים, נגד מזרחים ומי שאינם נחשבים דתיים מספיק בעמנואל, ואפילו נגד בוחרי ליברמן, יוצאי חבר העמים, שאינם יהודים על-פי ההלכה.
הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, מניח שהמתח בין שני המושגים הוא אתגר חיובי שיש להתגאות בו, ולא סכנה שיש להתגונן מפניה. עיקרון זה נבע מתוך הניסיון ההיסטורי של עם אשר סבל אולי יותר מכל עם אחר מגזענות וחוסר סובלנות. ניסיון זה לימד אותנו שזהות לאומית או דתית המבוססת על עקרונות של שלילת ה"אחר", הינה זהות חלשה ומפוחדת. זו מפלצת שכאשר היא משתחררת, היא טורפת גם את מי שטיפחו וגידלו אותה, כי בחולשתה ובחוסר הביטחון העצמי שלה היא תמיד מחפשת סכנות חדשות וקורבנות חדשים.
העובדה שאפילו ליברמן איבד שליטה בביתו על מפלצת הנאמנות, צריכה לשמש כפעמון אזהרה לכל אחד מאיתנו, גם לתומכיו של ליברמן. בואו נעצור לרגע, ונחשוב כל-אחד על "החריגות" שלו. אולי איננו דתיים מספיק כמו השכן ממול? אולי בעיני מנהיג כלשהו אחד מהורינו איננו אשכנזי/מזרחי/יהודי מספיק? אולי התאהבנו במישהו לא "נכון"? אולי משפחתנו איננה בנויה לפי המודל שנחשב נכון בעיני השכנים? אולי אחד מילדינו רוצה לקיים חיים בסגנון שונה מזה הקיים ביישוב שלנו?
התנגדות למפלצת הנאמנות והאחידות היא התנגדות לרוח הרעה של פחד והסתגרות מפני כל מה שהוא שונה ואחר. בהתנגדות זו אנו לא דואגים למישהו אחר. אנו דואגים לעצמנו ולבני משפחתנו. אנו דואגים ליכולתנו להרגיש בטוחים וגאים במי שאנחנו ובמה שאנו מאמינים. אנו מבטאים רצון לחיות בחברה שהאידיאל שלה הוא להגן עלינו גם באותם מקומות שבהם אנחנו הם "האחרים".
ד"ר עופר שיף, מרצה במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן-גוריון.