חורבן הבית, סיבוב חדש

השנה 2048. האוכלוסיה היהודית נהדפה על ידי האומה הערבית הגדולה אל מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל. חלק קטן, שצפה את הבאות, נמלט בזמן. אחרים שביקשו להתנתק ברחו הרחק ממימיו של הים התיכון אל אופק חדש, ויש אחרים שעדיין מחכים במחנות מעבר בקפריסין ליום פקודה, שבו ישובו אל בתיהם בארץ המובטחת.

על אדמת ישראל מוכרים פלסטינים לכל דיכפין פיסות של זיכרון מהימים ששלטו הישראלים על האדמה ועל מכלול יושביה. בברלין מוקמת הספריה לשימור התרבות הציונית. כמעט אף אחד אינו פוקד אותה, שהרי מדובר רק בניסיון אידיאולוגי שכשל, זיכרון ישן שאורו מתעמעם במהירות ועוד מעט יהיה למילה מתה ותו לא.

גולשים בין מחנות המעבר בקפריסין (צילומים: עודד קירמה)

זו האפוקליפסה שמצייר במאי הקולנוע ירון כפתורי בסרט "2048", דרמת מונולוגים עתידנית כהגדרת היוצר, שבנויה כדוקומנט קולנועי המביא את קולותיהם של הפליטים לעתיד. במסעו של כפתורי אל נבכי העתיד, מסע שהוא ספק בדיה ספק חיזיון אסוני, השתתפה שורה מפוארת של שחקנים מז'וריים ובהם גילה אלמגור, שלמה בר שביט, לוטוף נוסייר ועודד קוטלר. קצת מפתיע, אולי בשל הנטייה הרווחת של אמנים בשנים האחרונות להיזהר מלחצות את תחומי המיינסטרים. 

אחרון השבטים

"מה שמעניין בחומרים האלה זו המחשבה המקורית שמאחוריהם", אומר עודד קוטלר ומוסיף: "הוא נוגע ביסודות. הרי סיפור חורבן הבית הוא למעשה חלק מהמסורת היהודית ואם נחרב בראשונה ונחרב בשנית מדוע שלא ייחרב שוב?"

"ירון כפתורי אומר בסרט שחורבן הבית מטעמים של שנאת חינם ומלחמות אחים אינו סוף פסוק. ובעתיד מה שיישאר מאתנו זה שבט נודד שנאחז בזיכרונות ומובל על ידי קומץ של נושאי לפידים פנאטיים...ידברו עליהם כעל דוגמא מחויכת לפונדמנטליזם. הם אפילו לא יעוררו אימה, כי הם מעין מוצג ארכיאולוגי מן העבר".

"כשאתה חי פה, קשה שלא לחשוב על כל זה כעל סצנריו היפותטי הגיוני. כיום, אחרי יותר מארבעים שנות כיבוש – שהוא חורבן הבית הפלסטיני – אי אפשר שלא לחבר את הקצוות ולתהות מדוע אין תובנה או מחשבה מצטלבת ששואלת מה לעזאזל אנחנו עושים? במובן הזה, הסרט של כפתורי הוא אקטואלי ביותר כיוון שהוא מחזיר אותנו בדיוק להווה שבו אסד רוצה שידברו איתו שלום וישראל מתעלמת ממנו".

קוטלר,פליט יהודי חבר בפלג בדלני

"צריך לומר את האמת – לא הבנו דבר בניהול מדינה ואנחנו כפותים בעבותות אל מסורות מן העבר של תחילת הציונות וטרום המדינה שאנחנו עדיין משמרים. מרוב אגודות ואגודות שמנגד, קומוניסטים ובונדיסטים וציוניסטים וחירותניקים, איבדנו את עצמנו לדעת".

"כל המחלות האלה, שמובילות לשנאות ופילוג, נשארו בנו. כל האנרגיה האגרסיבית והאנטגוניסטית הזו מופנית כלפי פנים. אם תרצי, הסרט הזה הוא לא רק אלגוריה פנטסטית, אלא במידה מסוימת צינור לשחרור לחצים".

קהילה מדומיינת

מועד הקרנת הסרט בתשעה באב, יום התענית על חורבן הבית השני, אינו מקרי. "חשבתי שאין מתאים מזה", אומר הבמאי ירון כפתורי, "אני חושב שתשעה באב הוא אחד הימים הכי אבסורדיים בלוח השנה במציאות שלנו כיוון שזה יום שבו ההיסטוריה, המסורת והמורשת גוררים אותנו אחורה אל העבר אבל במקום ללמוד מזה וליישם, אנחנו תקועים".

הרמב"ם אמר שכשיבוא משיח, תשעה באב יהפוך ליום חג. אני חושב שאם המשיח היה מגיע היום, היו סוקלים אותו באבנים. המוטו שלי הוא שאנחנו יותר מדי שומרי מסורת ופחות מדי מייצרי מסורת. במקום להשתמש במסורת ככלי עזר שיכול לקדם אותנו, הפכנו אותה לנטל".

אתה מציג את ישראל כניסיון שכשל בימים שבהם יש תחושה כללית של התפרקות חברתית. זה נפיץ.

"נכון. אבל השאלה היא מה הלאה. אני אוהב היסטוריה ומתוך אהבה זו איני יכול להימלט מהמחשבה על המחזוריות שחווינו כעם...תמיד אחרי נקודות שיא ואופוריה באות שנים של גזירות, של גירוש ושל גלות. זה חוזר על עצמו ולכן קשה לי להאמין שאנחנו לא חלק מהמעגל הזה".

"באנלוגיה לכדורגל אפשר לומר שאני יודע שהקבוצה שלי מפסידה. היא מייצגת את כל מה שאני לא אוהב, משחקת מכוער ומה שמעניין את פרנסיה זה רק כסף. אבל זו הקבוצה שלי, גם כשהיא עושה דברים שאני לא גאה בהם".

יוצר הסרטים הדוקומנטריים שזכה עד לשלב זה ליחס מפנק בקרנות הקולנוע כמו גם בפלטפורמות שידוריות, התקשה להשלים את הפרויקט. "אף אחד לא רצה לתת לזה כסף. אני לא מתלונן ולא מסתובב בתחושת קיפוח, כי בדרך כלל אני די מפונק, אבל כמות התשובות השליליות שקיבלתי היתה אדירה. אין לי ספק שהנושא הרתיע".

מי שהרים את הכפפה היה המפיק המנוח אורי סבג שנתן לכפתורי אור ירוק, שנפטר שבוע לפני תחילת הצילומים. "זו הפעם הראשונה שאני מביים דרמה והרגשתי שאחרי כל כך הרבה שנים בדוקומנטרי אני צריך מישהו לידי. אורי אימץ את הסרט בחום ופתח לי את הדלת", אומר כפתורי ומדגיש ש"במותו מצאתי את עצמי יתום, לבד במערכה".

שחקנים רבים חששו מההקשרים הפוליטיים. אחרים חששו מהמבנה של הסרט שבנוי כראיונות אישיים, גם שחקן ערבי שיסכים לגלם סוחר מזכרות מהתקופה הישראלית, לא היה פשוט למצוא. "אנשים ברחו מהתפקיד הזה", אומר כפתורי ומדגיש, "זה לא שהפלסטינים ירשו את הישראלים. גם בסרט, כמו לאורך כל ההיסטוריה, הם ממשיכים להידפק. זו בפירוש לא העצמאות שהם חלמו עליה. הם הפכו לנתינים של האומה הערבית הגדולה ואנחנו, הדור שלי, נהפוך לפליטים שלא מוצאים את מקומם ביקום".

באחת הסצנות המרכזיות בסרט קורא עודד קוטלר, שמגלם פליט יהודי חבר בפלג בדלני, פרק שהתווסף לתנ"ך שנמצא בתהליך של עדכון וכתיבה מחודשת. בפרק מדובר בשני בניו של אלוהים המייצגים את האור מחד ואת החושך מנגד. האחד שמו – תיאודור הרצל, והשני שמו – אדולף היטלר.

 "אני מניח שמהמציאות שלנו יצאו דמויות הזויות לחלוטין", מסביר כפתורי, "ומה שמרתק אותי הוא השכתוב ההיסטורי שייעשה לתקופתנו. מעניין איך נשתקף בראי ההיסטוריה. אין לי ספק שישתמשו גם בפרשנות אלוהית לכל מה שקורה כעת. הציונות אחרי הכל שילבה כוחות עם מענה דתי משיחי לבעיות העם היהודי, ולתפישתו הגאולה מצויה פה. מי שלא הלך אחרי הציונות, קיבל את הפוגרומים שחוללו בנו באירופה".

מלחמתם

קוטלר מצדו מזכיר כי סרטו של כפתורי אינו יצירת האמנות הראשונה שמחברת בין שתי הדמויות ההיסטוריות המשפיעות ביותר על גורלו של העם היהודי. "יש קונוטציה לכך במחזה 'מיין קאמפף' של ג'ורג' טאבורי, המפגיש בין הרצל להיטלר בסטודיו לאמנות בווינה וגם ביצירות של מונדי", אומר קוטלר. 

"אני מודה שקשה לנו לעמוד בחיבורים הללו אבל כשרוצים לפעמים לתת קונטורה חזקה עד להחריד, זהו אמצעי מלאכותי אפקטיבי לייצור מציאות מוטרפת וחולנית. צריך לזכור – הרצל היה אידיאליסט וזו נקודת המוצא של הציונות".

" גם תורות פשיסטיות שלמות נבנו על אידיאליזם, ולכן בדיקה של רעיונות גדולים ואידיאות גדולות היא דבר נחוץ ומתבקש. מעבר לפוליטיקה הכיתתית והמפלגתית, השאלה שאנחנו שואלים היא איפה נכשל האידיאל, והרי ברור שהוא מלא פגמים".

2048. סוחרים בזכרון, ישראל יד שנייה

"אנחנו, שהתקוממנו כשאמרו שציונות היא גזענות, מבינים כיום שהפרשנות המעשית של הציונות הובילה הרבה פעמים לגזענות. למה קל לנו לקבל את כישלון האידיאולוגיה הקומוניסטית שצועק ומהדהד? למה שם אין לנו בעיה לגעת? בעיני זו דרך להבין את העולם המשוגע שבו אנחנו חיים".

"יש פה משהו חולה מאד ולכן תסריט זה שמציג פתולוגיה חולנית, מרתק. אמנות אינה שיקוף של מציאות אלא תיאור של מצב שיכול להיות למציאות. צריך להתאמץ כדי לסתור את התזה שעולה פה באופן מעורר אמון".

מציאות מדומה

בשנתיים שלקח לכפתורי להשלים את עשיית הסרט השתנה מונולוג הפתיחה של הסרט מטון מוכיח המבקש לעצור רגע לפני התהום, להבנה שהתהום כבר כאן.

"זו לא פסימיות זה להיות מציאותי", אומר כפתורי, "אנחנו בתהום ועכשיו צריך ללמוד לחיות עם זה. אם נחזור רגע לכדורגל, עכשיו זה השלב שבו אתה צוחק על הקבוצה שלך, משתמש בהומור כדרך מילוט וגם בזה יש סכנה כי הומור עלול לרכך את המסר".

משהו לסיכום?