בגידה על רקע מוסרי
"בן החמאס", סיפורו של הסייען הפלסטיני מסעב יוסף, מרתק לא רק בזכות הגילויים מלב הטרור והברקות הריגול, אלא גם בזכות סיפור התקוממותו המצפונית כנגד האיסלאם
"בן החמאס", ספרו של מסעב חסאן יוּסף, בנו של מנהיג החמאס בגדה אשר היה למרגל החשוב ביותר שהפעיל השב"כ, הוא סיפורו המרתק של מי שרבים מאיתנו חייבים לו בלי שיידעו את חייהם, בזכות הפיגועים הקטלניים שמנע ורבי-המחבלים שהסגיר.
חמאס. הכל שאלה של מוסר (צילום: רויטרס)
אבל זהו קודם כל ספר עם משחקי ריגול מתוחכמים, שהקורא מתוודע אליהם הפעם דווקא מהצד היוזם והמפתיע. השב"כ - ובעיקר איש הקשר החכם מאוד והאנושי מאוד (אנושיות היא חלק מחוכמת הריגול) של יוּסף, המכונה לואַיי - מתגלה כאן בכמה משיאי הנועזות והיצירתיות שלו.
למשל, במבצע ההטעיה שנועד לנטרל חשדות מסוכנים שהתפתחו כלפי המרגל בסביבתו החמאסית. השיטה: צה"ל הוזעק ללכוד את יוּסף בבית אביו מבלי שהמפקדים יידעו שמדובר באיש שלנו – השב"כ רצה להשיג אמינות מוחלטת - ונכנס בפעולה רועשת עם טנקים לעיני כל העיר ואף החריב בפגז את חדרו לאחר שסירב להסגיר את עצמו. אלא שיוּסף עצמו נמלט בדיוק דקה קודם להגעת הכוחות, בתזמון מחושב היטב. התרגיל עבר בשלום והחשדות התחלפו בהערצת הרחוב הפלסטיני.
באופן דומה, שקט יותר, הוסרו החשדות מהמרגל בפרשת ארבעת המחבלים המתאבדים שהגיעו מירדן, התאכסנו במקרה אצל יוּסף, נתפסו ונכלאו. כשנודע הדבר ברחוב הפלסטיני, סולק אחד המחבלים חזרה לביתו בירדן כחלק מתרגיל שנועד להפוך אותו לחשוד בהלשנה. גם זה הצליח.
ניגב נשיקה מערפאת
אבל הספר הזה מרתק כמובן גם בגלל הקשר המדמם שלו לחיינו. למשל, הגילויים המפורטים על האופן שבו תכנן ערפאת את האינתיפאדה השנייה תחת מסווה השלום של פיסגת קמפ דייויד עם ויתורי ברק המופלגים - תוך החייאת גופי טרור רדומים ותוך ייחוס תעמולתי של פריצת האינתיפאדה לסיור של אריק שרון בהר הבית. יוּסף, האיש שהיה כמעט בכל מקום, נכח גם בסיור הזה.
את ערפאת הוא מתעב במיוחד, על אופיו הצבוע והזדוני ועל השחיתות שסבבה אותו. ומשעשעת הפאשלה שקרתה לו בהקשר זה: באחת הפעמים, כשהגיע יוסף עם אביו החמאסניק לפגישת עבודה במוקטעה וזכה לנשיקה דביקה מהראיס – הוא לא התאפק וניגב את לחיו. ערפאת היה נבוך, והאב הנכלם הורה לבנו להפסיק להשתתף במפגשים.
לאורך הקריאה בספר עולה שוב ושוב השאלה המסקרנת: מה הניע את יוסף ("הנסיך הירוק" – ככינויו בשב"כ) להפנות עורף לאביו שאהב ולמשפחתו שבה טיפל במסירות ולחמאס שבו צמח ולכל האיסלאם הערבי כולו - כשבחר לעזור לישראל וכשהמיר את דתו לנצרות.
זה התחיל אצלו דווקא באהבה גדולה לאיסלאם ובדבקות באלוהים מילדות, שבאו לו מאביו, איש מאמין, רך ונאור בביתו ומנהיג סוציאלי אהוב בסביבתו – אשר נגרר בהמשך להקצנה וגיבה את הרצחנות החמאסית, למורת הרוח של בנו.
שיא השבר אירע אצל יוסף כשהתוודע בכלא לאלימות המטורפת של גופי הביטחון החמאסיים כלפי אחיהם האסירים, בעיקר החלשים שבהם, אשר עונו ומסרו הודאות-שווא בנוסח "קיימתי יחסי מין עם נשים נשואות בכפר וגם עם פרות" – הודאות שהופצו ביישוביהם. הפנטזיות הסוטות של המענים עצמם הן שעיצבו את התצהירים המפוברקים, הוא מציין בפיכחון.
הגיע גם לתנ"ך
ואכן, לכל אורך הדרך מפעיל יוסף שיקול מוסרי, תוך פנייה מתמדת לאלוהים: מהשלב שבו מרד באיסלאם בגירסתו האלימה ועד שנתפס לנצרות בזכות פסוקי אי-האלימות של ישו, שנקרו על דרכו ברגע מתאים. בדרך הוא גם גילה שישראל איננה המפלצת שסיפרו לו (למרות שהמפגש הראשון שלו עם צה"ל היה כעציר שהוכה באלימות בידי החיילים שהסיעו אותו, כמסופר בפרק הפתיחה, הנקרא באי נוחות גדולה) - והתעמק חלקית גם בתנ"ך.היה כאן, אם כן - מעבר לנטייה הצעירה והמוכשרת של המספר למשחקי ריגול (ומעבר לתשלום שקיבל על עבודתו) - גם מסע רוחני יוצא דופן. ואין ספק: מדהימות באמת ההצלות החוזרות ונשנות של חייו בהרפתקה הבל תיאמן שנמשכה עשר שנים, בין 1997 ל-2007, עד שהחליט לפרוש ועבר לארצות הברית. ההצלות האלה נראו לו תמיד כמו השגחה אלוהית. וכשאנחנו קוראים, נדמה לנו שכל הניסים האלה שקרו לו, קרו גם לנו.
"בן החמאס", מאת מסעב חסן יוסף בשיתוף עם רון ברקין, מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת מודן, 261 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
