קנאה היא סימן מובהק לרכושנות, לא לאהבה
רבים שואלים אם קיימת בכלל אופציה אחרת. האם ניתן מבחינה נפשית שתהיה אהבה שלא תכלול גם קנאה תהומית? רבים בטוחים שהתשובה לכך שלילית, אבל המציאות מלמדת אחרת
הרצח הנורא של עלמו מסרט מציף בעיה קשה, הקנאה הזוגית, שעלולה להביא לתוצאות נוראות. יש אומרים שקנאה היא סימן מובהק לאהבה, אבל אני לא סובר כך. קנאה, לעניות דעתי, היא סימן מובהק לרכושנות, לא לאהבה. אלא שכבר מזמן בלבלנו בין אהבה לרכושנות בתרבות שלנו.
אהבה היא נתינה, והיא רחוקה מאד מרכושנות. לכן, כשאני אוהב את ילדיי אני לא מקנא בכך שיש להם חברים ועיסוקים אחרים, להיפך - אני שמח בשבילם. אבל באהבה זוגית התבלבלנו, ובמקום להעניק אהבה אנחנו תופשים את בן או בת הזוג שלנו כאובייקט המיועד להעניק לנו אהבה, מצרך מאוד חשוב לנפש האדם. וכמו ילדים קטנים – אנחנו רוצים שיאהבו רק אותנו!
רבים שואלים: האם קיימת בכלל אופציה אחרת? האם ניתן מבחינה נפשית שתהיה אהבה שלא תכלול בתוכה גם קנאה תהומית? רבים בטוחים שהתשובה לכך שלילית, אבל המציאות מלמדת אחרת.
המילים "נישואים", "אבא", "בעל" אינן קיימות
בשבטים אינדיאנים באמזונס ובחברות עתיקות שתועדו באזורי סין וטיבט, מצאו צורות חיים שונות, שנראו להן טבעיות לגמרי, חברות שהקנאה הזוגית המטורפת לא עומדת בבסיס יחסי האהבה שלהן. למשל, תרבות המוסו בסין, חברה מטריארכאלית, שחיה בבידוד קיצוני עד שנות ה-80 של המאה ה-19. בקבוצה זו, המילים "נישואים", "אבא", "בעל" ועוד אינן קיימות כלל בשפה. יש מאהבים. כשהנערה בוגרת דיה היא מקבלת חדר בבית, שם היא מקבלת את מאהביה, בפרטיות מלאה. בחברה כזו מעמדה החברתי של האשה עולה דווקא בהתאם למספר מאהביה. כשאשה רוצה להיפרד ממאהב, היא יכולה להשאיר את חפציו על מפתן ביתה, והוא מבין שהוא איננו רצוי עוד. אם הגבר רוצה לעזוב את המאהבת שלו כדי לחבור לאשה אחרת, תפנה המאהבת החדשה אל הנוכחית ותשוחח איתה על המצב, כשהיא דואגת לכך שלא ייווצרו חיכוך ומתחים בין השתיים. סדר חברתי זה אינו מפריע כמובן לגידול צאצאים ולהמשכיות התרבות לאורך מאות בשנים.
מכאן, שהמעגל אותו אנו מכירים כל כך טוב, של בגידות ושקרים, פחד ומתח, קנאה ואלימות, פרידה וכאב איננו מעגל הכרחי. ואם רוצים לחיות אחרת – בהחלט אפשר! אך הדבר תלוי בלימוד ובאימון לחיים אחרים.
וכאן נותרת השאלה: האם אנחנו רוצים בכלל לחקור דרכי חיים אחרות? האם יש בנו מוכנות לבחון כיצד ניתן לחיות אחרת, מבלי ליפול קרבן לציפורניה נוטפות הדם של הקנאה? או שאנחנו מעוניינים להמשיך ולהנציח את הקנאה כבסיס מובן מאליו לכל מערכת זוגית, ולשלם על כך את מחירי הכאבים הנפשיים, הרגשיים, הכלכליים והפיזיים שהיא מביאה איתה כנדוניה לכל מערכת יחסים?
אם איננו רוצים ליפול קורבן שוב ושוב למעגל הסבל הנורא של הקנאה, עלינו להתחיל ולהציג בפני עצמנו, ובעיקר בפני הנוער, אופציות אחרות לניהול חיי אהבה ומערכות יחסים שאינן נשלטות על ידי קנאה.
כולנו מעוניינים באהבה שאיננה נשלטת על ידי הפחד, באהבה שיש בה חופש, ולא באהבה כובלת וחונקת, ולכן – עלינו ללמד את עצמנו, כחברה, כיצד לעשות זאת. יהיה עלינו להעניק לגיטימציה חברתית ואף כבוד למי שמצליחים דווקא להתגבר על רוח הקנאה ולתמוך מבחינה ציבורית וחברתית בדרכי חיים אחרות, שמתקיימות כרגע לרוב רק בצנעה ובשקט, מחשש מעין הציבור הרעה.
לפנייה לכתב/ת 
