איך שמתת, מיד הבנתי כמה שאני אוהב אותך
החברים באים ומנחמים. משהו בבבואתי הדכאונית כל כך אמין, שבא לי לחבק אותי. בכל זאת, איבדתי מישהו. ולא בכל פעם שאתה מאבד מישהו, אתה קולט שהוא היה אהבת חייך. או לא
החברים באים ומנחמים, נכון יותר לומר - מרחמים. אני מבין את זה. אפילו אני מרגיש קצת רחמים עצמיים פה ושם, בעיקר כשאני מביט במראה. משהו בבבואתי הדכאונית כל כך אמין, שבא לי לחבק אותי. בכל זאת, איבדתי מישהו. ולא בכל פעם שאתה מאבד מישהו, אתה קולט שהוא היה אהבת חייך. כלומר, היתה. אבל עם כל יום שעובר, אני מדהים את עצמי מחדש, איך למרות הכל, אני עוד נושם. כנראה שזה סימן מאלוהים. נראה שאני פשוט טיפוס חזק. המחשבה הזאת נוטעת בי תקווה.
את 'המכון לניסויים מעניינים' של דוקטור בלומנטל הכרתי דרך יוחנן, אח של דני, קצין במודיעין, שסיפר ששמע איזה דיבור על מכון חדש, משהו בן-זונה, סטארט-אפ שהולך לשגע את העולם. אמר לי, "אם לא תנסה, איך תדע?". הרמתי צלצול. ענתה אשה חביבה. מיד הסבירה את כל הפרוצדורה ואני אפילו די התרגשתי, אולי בפעם הראשונה מאז שמתת. אם לא סופרים את ההלוויה שלך, שגם בה התרגשתי מאוד.
דני הקפיץ אותי למכון של בלומנטל, שנמצא, תאמיני או לא, פה קרוב, ברחוב ביאליק, מתחת האף. הדברים הכי רחוקים תמיד כל כך קרובים. וזה קטע. קטע. קולטת איזה קטע זה?
"תביא משהו שלה בפעם הבאה", אמר בלומנטל
דוקטור בלומנטל הדגיש שהניסוי שלו מאוד ראשוני, מסיבה זו הוא לא יכול לקחת אחריות על התוצאות, אבל באותו משפט הבטיח שאין סיבה לדאגה. "אני נראה לך דואג?" אמרתי, "מי שדואג מבזבז זמן יקר". הוא חייך והחתים אותי על 80 אלף טפסים: כתב הסכמה, כתב יד, כתב סודיות, סיפורי חיים, סיפורי סבתא, וכתב ויתור על המוות. "תביא משהו שלה בפעם הבאה", אמר בלומנטל, "צעיף, או גרב או משהו".
הבאתי את התחתונים הקרועים שלך שפעם תלשתי ממך באמצע סקס ושאחר כך כשכבר לא היה מה לעשות איתם, הפכו לסמרטוט של הרהיטים. את כל שאר הדברים העברתי לאמא שלך יומיים אחרי הפיגוע. דוקטור בלומנטל וידא שוב שאני מבין את המשמעות של העניין ואני הבנתי, למרות שלא הבנתי כלום. מה שכן ידעתי זה שאיך שהוא משחזר אותך, אני מדביק לך את הבּוּסה של החיים ומבקש ממך סליחה על כל אותם הרגעים שהייתי ספקן. וואוו, כמה הייתי ספקן. אחרי הכל, אומָר לך, איך שמתת, מיד הבנתי כמה שאני אוהב אותך. ועכשיו, כשתחזרי, אני ממשיך כבר מנקודה חדשה. איזה מזל שמתת, אחרי הכל, כדי שאני אוכל לדעת, ואת תוכלי לחזור.
בדרכי החוצה משם ביקשתי מדוקטור בלומנטל שאם הוא כבר משחזר אותך וכל זה, אז אם אפשר ככה על הדרך, להקטין לך קצת את הציצי שתמיד היה נראה לי גדול מדי ביחס לא סביר למותניים, ואולי גם לעשות את העיניים קצת יותר בהירות, אולי אפילו בהירות לגמרי, אולי אפילו כחולות. או ירוקות. כחולות עדיף. הוא חייך ואמר, שבטח, למה לא, אפילו נשמע לו מאתגר. הוספתי 500 דולר על השדרוג ואמרתי לעצמי שזה סך הכל משתלם. בדרך הביתה חשבתי שאילו היו עלי עוד 200 דולר הייתי מחליף לך גם את התחת. אבל לא היו לי. גם בשביל המעט שגירדתי הייתי צריך למכור את אופני ההרים שלי.
וזה הכל לבינתיים. אני, אלך לי לישון. את, אחלי לנו הצלחה. אני מניח שנתראה בבוקר.
התעוררתי. שכבת לצידי. ערומה לגמרי, רק עם התחתונים הסמרטוטיים האלה, אותו החיוך, ציצי קטן בהרבה ועיניים כחולות מדהימות. לקחו לי כמה שניות לזהות אותך בעיניים כחולות ולרגע שאלתי את עצמי אם זו אכן את. ברור שזו היית את. מדהים כמה שעיניים משנות את הבנאדם. למרות ההלם, עמד לי והזדיינו בטרוף.
איך שגמרתי הכל חזר אלי. שוב החששות מהתחייבות ארוכה, שוב השאלות לגבי הזוגיות שלנו, העתיד, ומה אני בכלל חושב שאני עושה. זה היכה בי הפעם, אפילו יותר מקודם, אפילו יותר מתמיד. אז זרקתי לאוויר שלמרות שאני שמח שחזרת לחיים, אני קצת חושש. וזה גרם לך לבכות.
לא להתפשר, כי היום כבר מחר, ומחר כבר אתמול
ניסיתי להרגיע. הסברתי שזה מאוד נורמלי, שאחרי כל כך הרבה שנים, דברים עלולים להפוך שגרתיים, ושום דבר כבר לא מספיק מרגש. זה אולי קצת אגואיסטי, אבל האידאל הזה של להישאר יחד כל החיים, לא תופס לגביי כנראה, ונראה לי שאני כבר לא מרגיש מחוייב לו. שמאז המוות שלך למדתי המון על החיים. למדתי להעריך אותם, רגע ורגע. לא להתפשר, כי היום כבר מחר, ומחר כבר אתמול. אמרתי לך שיכול מאוד להיות שנפגשנו מוקדם מדי. אחרי הכל, את רק השלישית שלי, אם מחשיבים אנאלי. שאני לא טיפוס של מסגרות, אף פעם לא הייתי. גם בצבא סבלתי.
ובכית עוד. כל הלילה כמעט ישבת על המיטה ובכית. אמרת שאת מופתעת, שלא חשבת שאני חושב ככה, שדווקא הרגשת שאנחנו מתקדמים יפה. הסברתי לך שלפעמים, גם אם נדמה שמתקדמים, הזוגיות בנסיגה. אמרת שזה נופל עליך כמו רעם ביום בהיר. שאת אוהבת, שאת רוצה ילד, ילדה, כלב, הדברים הרגילים. ובין המילים שירבבת הרבה 'מאמי', כאילו אנחנו עדיין יחד, כאילו לא דיברתי כלום, עד שבאיזה שלב זה עלה כבר על כל העצבים. אמרתי: "תקשיבי! תסתכלי לפחות על הצד החיובי של הסיפור הזה. אחרי הכל, למרות הפיגוע וכל המוות הנורא שחווית השבוע, את שוב בחיים. כמה אנשים כבר זוכים להזדמנות כזאת? אז כנסי כבר, כנסי באמ-אמא שלהם ותתחילי לעשות כל מה שתמיד חלמת עליו. תציירי או משהו, תכתבי. הפעם תלכי על זה עד הסוף - טוטאלית!".
אבל את בכית אפילו יותר. אמרת שזה בכל זאת קשה וזה לא ממש מעודד הדברים שלי. שכרגע, זה מרגיש לך אפילו גרוע ממוות.
בתום לילה מורכב, רצוף עליות ומורדות, משהו בך נרגע. ניצלתי את ההזדמנות כדי להציע לך טרמפ הביתה. הסברתי כמה שאני מצטער על הטרטור ועל זה שהחזרתי אותך, למרות שתמיד ידעתי כמה שאת רגישה. אבל גם הדגשתי, שלא יהיה ספק, שמבחינתי, אני לפחות יודע עכשיו יותר מתמיד, שמבחינתי, זה לא מתאים.
מתחת לבית של הוריך עצרנו, נאנחנו, חייכנו, ונתנו נשיקה אחרונה. ככה בדיוק. ליוויתי אותך למעלה כדי להסביר לאמא שלך שכבר שבוע מתאבלת שהיא לא הוזה, זו אכן את. אבל איך שנפתחה הדלת אמא שלך התעלפה. הבנתי שזה לא הולך להיות פשוט לחזור עכשיו לחיים. אחרי שאמא שלך התאוששה, התיישבנו שלושתנו בסלון וגוללתי בפניה את מאורעות הימים האחרונים. השתדלתי להבהיר את חיבתי העמוקה לכל בני משפחתך. את הערכתי אליך כאדם ולאמא שלך כראש המשפחה. גם החמאתי לה על הקובה סלק שלה שאהבתי. את איך שאצלי בלב, תמיד תשאר פינה חמה לתקופה שהייתי אצלכם כבן בית. אח שלך החבר'מן שלימד אותי שחמט, ואבא שלך שלימד אותי שש-בש ובסוף ניצחתי אותו. ולמרות הקושי שבדבר הרגשתי שאמא שלך הבינה אותי. יש לך אמא טובה. שנינו הסכמנו שאת ילדה חזקה שתדע להתגבר על הפרידה הזו מהר. אמא שלך אמרה שהיא לא דואגת לך. זה קצת הרגיע אותי. לבסוף, היא הודתה לי על שהחזרתי אותך ואפילו הציעה להשתתף בכסף של הניסוי. "תחזירי כשיהיה לך" אמרתי, ויצאתי שפוף ראש.
בדרך למטה תלשתי את כל מודעות האבל שקישטו את הבניין והשלכתי אותן לפח הירוק שבקדמת הבניין. אחת השארתי למזכרת.
לא סימפטי להתחיל ככה את החיים מחדש
וככה פתאום, כמו גשם באמצע החמסין, נפל עלי העניין הזה של רגשות האשם והכל. פתאום הבנתי שאולי היה עדיף שתמותי, כלומר, שתישארי מתה, מאשר תקבלי את כל המכות האלו לפרצוף ביום אחד. קודם אני זורק אותך, אחר כך אמא שלך מתעלפת, ומי יודע מה מחר. לא סימפטי להתחיל ככה את החיים מחדש. וזה אוכל אותי, את מבינה, אוכל אותי. קיבינימט, איך שזה אוכל אותי. לא יודע מה להגיד כבר. לא יודע מה. לא מספיק הסבל שהיה לי כשמתת, עכשיו אני צריך לסבול גם כשאת חיה. מה הייתי צריך את כאב הראש הזה, בחיי.
כבר היה עדיף שלא הייתי מכיר את דני, ככה אח שלו לא היה מספר לי על דוקטור בלומנטל. או לפחות היה עדיף אולי שכן הייתי מכיר את דני, כי סך הכל הבנאדם סבבה לגמרי, פגשת אותו, את יודעת. אבל שלא היה לו אח במודיעין, או שהם לא היו בקשר, וככה הוא לא היה יודע על דוקטור בלומנטל, ולא מספר לי. אבל הכי עדיף היה שלא הייתי מקשיב לאריה קגן, ששידך בינינו אז במסיבה ההיא בירקון, ואז לא הייתי צריך לחיות בספק שנתיים ועשרה חודשים. וככה, כשהיית נהרגת לי פתאום, לא הייתי מרגיש שאני בעצם כן אוהב אותך, ומחזיר אותך, כדי להבין שאני בעצם לא.
לפנייה לכתב/ת 
