מי ישלם על חטא ההתנתקות?

חמש שנים לתחילתה של ההתנתקות מרצועת עזה, ניתן להצביע בבירור על הנזקים האדירים שנגרמו לנו בעקבותיה.

את תוצאותיה ההרסניות ביחס למתיישבים כבר קבעה ועדת החקירה הממלכתית בנושא, שפסקה כי המדינה הפכה את המפונים לפליטים במולדתם, וכשלה לחלוטין בטיפול בהם לאחר הפינוי.

אך גם מעמדנו המדורדר והמבודד הנוכחי בזירה הבינלאומית הוא תוצר ישיר של איוולת ההתנתקות. לאחר דו"ח גולדסטון ואירועי המרמרה, ניתן לזהות ערעור על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל (גם בגבולות 67'), שהגיע למימדים מעוררי דאגה.

כך הוכח שהבטחת השווא של טרום ההתנתקות, לפיה העולם יבין אותנו אם נפעל במלוא הכוח נגד הפלסטינים אם רק נצא מהרצועה, היא איוולת גמורה. כך גם הטענה שעצם יציאתנו מעזה מהווה סיום לכיבוש ולשליטה בעם אחר. העולם "הנאור", אוהבי ישראל ואפילו שונאיה, מעדיפים בפועל "כיבוש רך" בסגנון הקיים ביהודה ושומרון, על פני האלימות הנוראה שמדינת ישראל נאלצה לנקוט לאחר נסיגתה מהרצועה.

חזון השווא לפיו עזיבתנו את הרצועה תשפר את מצבנו הביטחוני היה טיפשי וחסר בסיס כבר לפני חמש שנים, והיום טיפשות זו זועקת במלוא עוזה. אין אנשי צבא שמאמינים שניתן לשלוט בטחונית ללא שליטה פיזית בשטח, ובוודאי שלא בשטח הקטן של הרצועה ויישובי הנגב. היום ידוע כי לא ניתן למנוע ירי טילים וקסאמים ללא שליטה בשטח הרצועה. לא ניתן למנוע הברחת אמצעי לחימה ובהם טילים ארוכי טווח המאיימים אפילו על גוש דן ללא שליטה בשטח.

חטיפתו של גלעד שליט מתחומי מדינת ישראל הקטנה התאפשרה גם היא עקב ההתנתקות, כי אילו היינו בשטח סביר שהיה ניתן למנוע את חפירת המנהרה שבאמצעותה נחטף. ברור שהמצב האבסורדי הנוכחי בו שליט מוחזק ברצועה ללא כל מידע על מצבו, לא היה מתקיים אפילו חודש אילו היינו נשארים לשלוט בשטח.

הבטיחו לנו כי כביכול נפסיק "לבזבז" כספים ברצועה על הצבא והיישובים אם נצא משם. אך העלות האסטרונומית של 10-15 מיליארד שקלים של הוצאות הצבא ופיצויים למתיישבים היא כמעט בלתי נתפסת, בייחוד נוכח העובדה שהיתה מיותרת ומזיקה מאוד.

כך גם ההוצאה האדירה הנוכחית והעתידית בפיתוח ובתפעול "כיפת ברזל" - היא היתה נחסכת אילו היינו נשארים בשטח ומונעים את ירי הטילים והמרגמות. עלויות המיגון של יישובי הדרום, וההפסדים העצומים מהפסקת הייצוא החקלאי של גוש קטיף, גם הם מהווים מרכיב הוצאות גדול בשל ההתנתקות.

חלום השלום המיוחל שעבורו כביכול כדאי היה לשלם כל מחיר, התרחק מאיתנו עקב ההתנתקות. תהליך שלום לא אפשרי עם החמאס, ולכן אנו בעצם נתונים במצב בו המלחמה הבאה על הנפגעים הכרוכים בה היא כמעט בלתי נמנעת. אותם תומכי ההתנתקות שהבטיחו למנוע מלחמות ונפגעים ולקדם את השלום באמצעותה, גרמו בפועל למימוש הפוך של תקוותיהם, כיוון שלמעשה התגברה דרמטית סכנת המלחמה.

אם עדיין יעז מישהו לשאול את השאלה הדמגוגית, "האם אתה מוכן שחיילנו/בנינו ישרתו בסימטאות ג'בליה או חאן יונס?", התשובה הרציונאלית הפשוטה והיחידה היא חיובית. חיילים בג'בליה ומתיישבים בשטח הרצועה מנעו את כל הקטסטרופות שלהן היינו עדים בחמש השנים האחרונות. ההתנתקות היחידה שהצליחה מאד לגודל אסוננו היא מהמציאות מהמציאות. תומכי המהלך ממשיכים אף כיום לתמוך בו, למרות תוצאותיו ההרסניות הניכרות לעין כל.