המפץ הגדול הבא

לכל אחד יש חלום, אבל לאנשים מסוימים יש חלום יומרני באורח יוצא דופן: "והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע". זאת הפנטזיה שהניעה את אדם וחווה כשנתנו ביס בתפוח, והיא עדיין תקפה עבור חוקרי הפיזיקה של היום. הם רוצים לדעת הכל. פשוט הכל. לא מוגזם לומר שההיסטוריה של 300 השנים האחרונות היא תוצר של הכמיהה שלהם לידע אינסופי שבאמצעותו יוכלו להבין את העבר, את ההווה ואת העתיד של היקום כולו. על הדרך הם נתנו לנו את המיקרוגל, את הטלוויזיה ואת הנחיתה על הירח. אבל אם יגשימו את החלום הגרנדיוזי שלהם, כל זה יהיה רק המתאבן לקראת הדבר הבא הכי גדול שיש: שיגור האדם לא לכוכבים אחרים, אלא ליקומים אחרים.

הכינוי הרווח לגיזת הזהב הזאת שמחפשים הפיזיקאים הוא "התיאוריה של הכל". ממש ככה. תיאוריה אחת - אולי אפילו רק משוואה אחת, מין E=MC² למתקדמים - שתסביר איך עובד, ובכן, הכל. אבל האם זה אפשרי? ואם כן, כמה אנחנו רחוקים מהיעד? ומי אמר בכלל שהיקום כולו מציית לאיזשהי מערכת חוקים? או.

איורים: לנה גוברמן

איך עושה ברק

במשך רוב שנות קיומו של האדם, האמונה הרווחת לגבי חוקי הטבע היתה שלאלוהים פיתרונים ולכל השאר נאדה. רק במאה ה־18 הגיע הפיזיקאי שהצית גפרור של אמונה בכך שאם רק נתאמץ מספיק, נבין מה לעזאזל קורה מסביבנו. אותו ברנש היה אייזק ניוטון, האדם הראשון שהצליח לעשות סדר בכל העולם הידוע.

ניוטון ביסס באופן חד־משמעי את העובדה שהטבע עובד לפי המתמטיקה. אנחנו יכולים להבין איך כדורי ביליארד נעים על שולחן באמצעות המתמטיקה, יכולים לחשב את זווית הכינון שתגרום לתותח לפגוע במטרה, יכולים לתכנן גשרים ומנהרות באורך של קילומטרים ולדעת בדיוק מתי הם יקרסו אם נעמיס עליהם יותר מדי כוח - כל זה באמצעות כמה חישובים פשוטים יחסית. זאת מורשתו של ניוטון,

 שפיתח את המתמטיקה שמתארת את רוב מה שקורה על כדור הארץ. אבל סר אייזק לא היה מוכן להסתפק רק בכדור הבוץ שלנו: הוא הבין שבאמצעות אותם חישובים הוא יכול גם להסביר את תנועתם של כוכבי הלכת והירחים, את הגאות והשפל, ופחות או יותר את כל מה שקורה במערכת השמש. ולפיזיקאים היתה שמחה וששון ויקר.

100 שנים אחרי ניוטון, במאה ה־19, התחילו המדענים לצאת מהאופוריה שהשרה עליהם ניוטון והבינו שיש בעיה: אם החלום הגדול הוא באמת להבין איך פועל היקום ומלואו, ואז להפעיל אותו לטובתנו, אז משהו חסר בתמונה שהתווה ניוטון. לא, לא נשמה: חשמל.

הצרה האמיתית של ניוטון היתה שהוא ביסס את התיאוריה שלו על כוח אחד בלבד שפועל בין שני גופים: זה שנקרא כוח המשיכה, או כוח הכבידה. הוא לא השאיר שום מקום לכוח החשמלי או לכוח המגנטי, שבמאה ה־19 החלו לעניין את המדענים יותר ויותר. וככל שהתחזקה ההבנה שיש להם תפקיד חשוב בעולם - למשל, בסופות רעמים וברקים - כך גם נגוז החלום הישן להבין את העולם באמצעות חוקי ניוטון ותו לא. 

למרבה המזל, כבר באמצע המאה ה־19 הגיע הגאון התורן שהכניס קצת סדר במערכת. פיזיקאי ממוצא סקוטי, ג'יימס קלארק מקסוול, לקח את שני הכוחות הסוררים - המגנטי והחשמלי - והראה שאפשר להתייחס אליהם כאל כוח אחד עם שני פנים. הכוח האלקטרומגנטי.

תחשבו על זה ככה: אם תעמדו מתחת לסופת רעמים עם מצפן, תראו שהמחט הממוגנטת משתגעת בכל פעם שמבזיק ברק. הסיבה לכך היא שהברק הוא תופעה חשמלית, והוא מחולל סביבו שדה מגנטי, שמצידו משפיע על המחט. ובאותה מידה

 בדיוק, מגנט שמסתובב במהירות יכול לייצר שדה חשמלי מסביבו. שני הכוחות קשורים זה בזה ואי אפשר באמת להפריד ביניהם.

מקסוול בעצם עשה לכוח האלקטרומגנטי את מה שעשה ניוטון לכוח המשיכה: הכניס אותו לסט של משוואות והראה בדיוק איך מגנטים יכולים ליצור חשמל. עכשיו גם הפיזיקאים שהתעסקו בתופעות חשמליות הרגישו שהם מבינים הרבה יותר טוב את העולם, ובזכות ההבנה הזאת הוקמו תחנות הכוח המודרניות, שבהן משתמשים במגנטים ענקיים כדי ליצור חשמל. גם לווייני התקשורת, הטלוויזיה, המכ"מ - ומערכות ניווט ובקרה, ועוד אינספור דברים שמשרתים אותנו - הם כולם יישומים של האיחוד בין החשמל למגנטיות. ולפיזיקאים שוב היתה שמחה.

לא, לא באמת. הפיזיקאים היו למעשה די מבואסים, כי אחרי ההברקה של מקסוול הם הבינו שעדיין אין להם תיאוריה אחת שמכילה את שני הכוחות השונים: כוח המשיכה והבחור החדש, הכוח האלקטרומגנטי.

ותביא גם גרעינים

בתחילת המאה ה־20 הגיע אלברט איינשטיין - ולא, דווקא לא פתר את כל העניין בלי לחשוב פעמיים. הוא אמנם הוסיף כמה תיקונים חשובים לתיאוריה של ניוטון וכונן את תיאוריית היחסות הכללית (שהחליפה הלכה למעשה את חוקי ניוטון), אבל גם איינשטיין לא הצליח למצוא שום קשר בין כוח המשיכה לכוח האלקטרומגנטי, והכישלון הזה רדף אותו עד סוף ימיו. לא שזה הפריע לכל העולם לראות עד כמה הוא גאון, אבל דווקא במשימה הזאת הוא נכשל, וזה שיגע אותו. הוכחות לכך ניתן למצוא בעובדה שאין סרט שהוא נולד עם השיער הזה.

טוב. אז למה בעצם היה לאיינשטיין כל כך חשוב למצוא קשר בין הכוחות? ומה מקווים הפיזיקאים בני זמננו להשיג מהנפקת התיאוריה שתשלב ביניהם? ובכן, אנחנו עדיין לא יודעים מה תיאוריה כזאת תגלה לנו, כי עוד לא מצאנו אותה - וזה לפחות חלק ממה שדוחף את הפיזיקאים קדימה. האם תיאוריה כזאת תקנה לנו דרך להשתמש בזרם חשמלי כדי להקטין את משקלם של גופים פי עשרה, פי

 מאה, או אולי עד לאפס? האם נוכל לגרום לבתים ולמכוניות, ואולי אפילו להרים שלמים, לרחף באוויר? האם נלמד לייצר לוויינים מלאכותיים שיהיו בעלי כוח כבידה גדול עוד יותר משל השמש עצמה, ולהשתמש בהם כקטרים שיגררו בעקבותיהם את כדור הארץ כולו במסעות דרך החלל והזמן?

אם זה נשמע לכם מופרך, שלא לומר מטורף, תחשבו על זה: בזכות החוקים שגילה סר אייזק ניוטון אנחנו עפים היום באוויר בתוך ציפורי פלדה ענקיות. בזכות האיחוד של מקסוול בין הכוח החשמלי והמגנטי, אנחנו שולחים את המחשבות והמילים שלנו דרך האוויר והחלל מצידו האחד של כדור הארץ לשני, או מספקים די אנרגיה בשביל להפוך אבקה ומים לנזיד טעים - אוקיי, אז לנזיד לא נורא מגעיל - תוך שניות. "כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק נראית כקסם", אמר סופר המדע הבדיוני המנוח ארתור סי. קלארק, וקשה שלא להסכים איתו.

נחזור לאיינשטיין: כן, הוא היה גאון. אבל לא, הוא לא הצליח לאחד בין שני הכוחות. חלק מהבעיה היתה שרק לקראת סוף חייו התחילו הפיזיקאים להבין שמלבד כוח המשיכה והכוח האלקטרומגנטי, קיימים כוחות נוספים שמשפיעים על התנהגות היקום: הכוחות שמתקיימים בתוך אטומים, ושמכונים "הכוח הגרעיני החזק" ו"הכוח הגרעיני החלש".

עכשיו, זוכרים איך איחד מקסוול בין הכוח החשמלי למגנטי? אז גם הפעם יצרו פיזיקאים תורה חדשה שאיחדה את הכוח האלקטרומגנטי ואת שני הכוחות הגרעיניים: תורת הקוונטים. היא תקפה עד היום, ולמרות שיש לה כמה ניבויים מוזרים על המציאות, עד היום היא עמדה בכל מבחן ובכל אתגר שהציבו לה. אם מסכימים שלייזרים, כונני דיסק־און־קי, טרנזיסטורים מהסוג שנמצא בכל מחשב או מכשירי MRI הם המצאות שממש עובדות, אנחנו חייבים להסיק שתורת הקוונטים נכונה.

אז הנה מה שיש לנו היום: תורת הקוונטים היא תיאוריה אחת של כמעט הכל, שמאחדת שלושה כוחות ומסבירה את הקשרים ביניהם. רק כוח הכבידה נשאר מחוץ לתורת הקוונטים, אבל בשבילו יש לנו את תיאוריית הכמעט הכל השנייה: תורת היחסות הכללית, שלוקחת רק אותו בחשבון. לא מצב אופטימלי, אבל ככה זה.

לכאורה, יש משהו משונה בשתי תיאוריות שונות לחלוטין שמסבירות איך היקום עובד: ההיגיון אומר שאחת חייבת להיות נכונה והשנייה שגויה, או ששתיהן על הפנים. רק שזה לא בדיוק ככה, מפני שגם תורת הקוונטים וגם תורת היחסות הכללית דווקא מצליחות לתאר את היקום בלי לסתור אחת את השנייה; זה פשוט שכל אחת מהן טובה רק בתחומה.

תורת הקוונטים עוסקת בעצמים הקטנים ביותר בעולם, האטומים, ובתוכן שלהם. תורת היחסות הכללית מתמקדת במידות גדולות וכבדות יותר - החל במולקולות וכלה בתנועתן של הגלקסיות. ושוב, כל אחת מהן מצליחה בלי עין הרע להסביר לנו איך העולם מתנהג; הבעיה מתחילה רק בנקודות החפיפה בין המידות הקטנות לגדולות. למשל בחורים מסוימים שקיימים במעמקי החלל, שמתרכזת בהם כמות עצומה של מסה באזור קטן מאוד.

בגלל המוזיקה

אם נסתכל בחור שחור טיפוסי בחלל, לא נראה אותו. ראשית, כי הוא שחור. ושנית, כי חורים שחורים יכולים להיות די קטנים: חלקם עשויים להיות בגודל של כדור פינג־פונג, אבל להכיל את כל המשקל והמסה של כדור הארץ. כתוצאה מזה, כוחות הכבידה שמסביב לחור השחור כל כך חזקים שאפילו האור לא מסוגל להימלט מהם.

ומה קורה במרכז החור השחור? ובכן, שם יש הרבה מאוד מסה, ולכן צריך להסתמך על תורת היחסות הכללית. אבל המסה הזאת גם מרוכזת בנקודה קטנה מאוד, ולכן אנחנו צריכים לשלב בחישובים שלנו לגבי מה שקורה שם בפנים גם את תורת הקוונטים. ושתי התיאוריות האלה, שכל אחת מהן עובדת פרפקט לחוד, מתפוצצות לנו בפרצוף ברגע שאנחנו מאחדים אותן במרכז החור השחור. אזור הפיצוץ נקרא "נקודת סינגולריות", או בעברית נקודת ייחודיות, או בתכלס נקודה שבה אין לאף אחד מושג מה קורה.

נקודות סינגולריות כאלה נמצאות גם במקומות אחרים בפיזיקה, כשהבולט מביניהם הוא המפץ הגדול: במסגרת האבא של כל הפיצוצים השתחררו כמויות עצומות של מסה מתוך נפח קטן מאוד, וגרמו להיווצרות היקום כפי שהוא כיום. למה? מה גרם לפיצוץ? מה היה לפניו? מה היו התנאים בתוך אותה ביצה קדומה שממנה בקע היקום? אנחנו לא יודעים, כי השילוב של שתי התיאוריות נכשל גם כאן.

כדי לפצח את נקודות הסינגולריות של היקום, אנחנו זקוקים לתיאוריה חזקה יותר, גדולה יותר ואלגנטית יותר משתי התורות המתחרות הקיימות כיום. ועד כמה שזה יישמע מפתיע, תיאוריה כזאת כבר קיימת לפחות מאז שאנחנו היהודים זוכרים את עצמנו: היא נקראת אלוהים. קיומו של בורא כל־יכול סוגר את כל הפינות האפשריות, אלא שהוא מה שנקרא "פיתרון האפס": פיתרון שהוא אולי נכון באופן עקרוני - ומנקודת מבט מדעית, הדגש הוא על האולי - אבל לא מסביר שום דבר. אז כן, אלוהים הוא תשובה טובה להמון שאלות פתוחות; הוא רק לא התשובה שאנחנו מחפשים.

את מקומו של הקב"ה יכולה לתפוס תיאוריה אחרת, שהיא גם הטוענת העיקרית לכתר "התיאוריה הסופית בהחלט של ממש הכל": היא נקראת תורת המיתרים, והיא נמצאת במוקד אחת מהמחלוקות הסוערות ביותר במדע הפיזיקה. עד כדי כך שיש פיזיקאים המגדירים אותה כסוג של פילוסופיה בגרוש, בלי הוכחות. אבל אם היא נכונה, אז ביום מן הימים היא עשויה להוות את דרכון המעבר שלנו ליקומים מקבילים.

תורת המיתרים זכתה להתחלה צנועה, שמזכירה את התפוח האגדי שנפל על ראשו של ניוטון: לקראת סוף שנות ה־60 של המאה ה־20 ניסה פיזיקאי איטלקי צעיר לאתר נוסחה מתמטית שתוכל להסביר את התנהגותו של הכוח הגרעיני החזק. אחרי חודשים רבים של חיפושים נמצאה הנוסחה במקום לא צפוי: בנבכי ספר מתמטיקה בן 200 שנה שכתב המתמטיקאי השוודי המפורסם לאונרד אוילר.

 בהיסטוריה של הפיזיקה אפשר למצוא לא מעט צירופי מקרים דומים - תרגילי מתמטיקה סבוכים שנחשבו לקוריוז בזמנם, ופתאום מצליחים להסביר תופעות פיזיקליות שהמחקר המודרני נדרש להן - אבל הסיפור לא נגמר כאן.

פיזיקאים אחרים שבחנו את המשוואה של אוילר הבינו שהיא מתארת את דרך ההתנהגות של מיתר - ממש כמו בכינור או בגיטרה - שמתוח משני הקצוות. אחרי הרבה מאוד עבודה על הנוסחאות והתאמה שלהן לתוצאות מניסויים, התגבשה תורת המיתרים הראשונה. והיא אמרה ככה: אבני הבניין הקטנות ביותר ביקום, אלה שמהן מורכבים אפילו האטומים והחלקיקים התת־אטומיים, הן בצורת מיתר. וזאת היתה תובנה יוצאת דופן בפני עצמה, מפני שהמדע תמיד חשב על החלקיקים היסודיים ככדורים קטנים. למה? כי ככה אנחנו רגילים. אבל כאן הפלא רק מתחיל.

כל המיתרים ביקום רוטטים בתדירות מסוימת, שוב בדומה למיתרי כינור, שכל אחד מהם יוצר צליל אחר כשמרעידים אותו. הצליל או התדר שמפיק כל מיתר הוא שמקנה למיתרים השונים את תכונותיהם, והוא שמבדיל את החלקיקים היסודיים זה מזה. מנקודת מבט פואטית אפשר לומר שהיקום הוא סימפוניה כבירה אחת, הגדולה ביותר אי פעם, שבה אינספור כלי מיתר משתפים פעולה כדי ליצור את מנגינת הקיום. נו, ועוד אומרים שפיזיקה היא מקצוע נטול רגש.

המסקנות של תורת המיתרים לא מסתכמות בשירת הקוסמוס: ברגע שמתייחסים לחלקיקים היסודיים כמיתרים, המשוואות מניבות את הקשרים שבין הכוחות השונים. האח המנודה, כוח הכבידה, מוצא סופסוף את מקומו עם שלושת הכוחות האחרים. אבל לפני שאתם מתחילים לחגוג את האיחוד המשפחתי, כדאי שתהיו מודעים לבעיה אחת קטנה בתורת המיתרים: היא לא מתאימה למציאות שלנו.

וזה, בוודאי תסכימו, פגם לא קטן.

דרושים: שבעה ממדים

הנה בעיה קלה: תורת המיתרים דורשת שביקום יהיו שבעה מישורים נוספים מעבר לארבעת המישורים, או הממדים, שאנחנו מכירים. והנה עוד בעיה: רוב הלא־מדענים שמבקשים להבין את הסיפור עם המיתרים נשברים ברגע שמדברים איתם על יותר משלושה ממדים. אבל זה לא מסובך כמו שזה נשמע.

כדי להבין למה הכוונה, הניחו לרגע על השולחן את המגזין שבידכם עם השער כלפי מעלה. רואים את הגברת נטולת הפטמות? מעולה. עכשיו געו לה בפופיק עם האצבע. כדי לעשות את זה, אתם צריכים לנוע עם האצבע חמישה סנטימטרים מצד ימין, ולרדת 20 סנטימטר מהקצה העליון. אלה הוראות ההגעה, והן מסתמכות על שני מישורים בלבד: ציר ה־X, שהוא מימין לשמאל, וציר ה־Y - מלמעלה למטה. ומה אם הייתי רוצה שתיגעו בפופיק של בחורה אחרת, שמופיעה במעמקי הגיליון? בשביל זה אתם כבר צריכים שלוש קואורדינטות בשלושה מישורים שונים. ה־X וה־Y יגלו לכם איפה בדיוק מצוי הפופיק הרצוי בעמוד שעליו הוא מודפס - וציר ה־Z, ציר העומק, יגיד לכם באיזה עמוד מדובר. בסך הכל שלושה צירים של מרחב, שבעגה הפיזיקלית נקראים גם מישורים. לאלה נוסף גם מישור הזמן, שקובע מתי תיגעו לבחורה בפופיק. רמז: אם זה לא קרה עד גיל 25, זה כבר לא יקרה לעולם.

אז הנה אנחנו מכירים ארבעה מישורי קיום, וזה אפילו לא נורא מסובך: שלושה קובעים איפה, אחד קובע מתי. אלא שכאמור, היקום אמור להכיל שבעה מישורים נוספים. השאלה הגדולה היא איפה הם, והתשובה של תורת המיתרים היא שהם בכל מקום אבל הם כל כך קטנים שאנחנו לא מסוגלים להבחין בהם, או שאולי הם כל כך גדולים שאנחנו לא מסוגלים להבחין בהם. אף אחד לא בטוח.

איך אפשר להחמיץ מישור קיום שלם? האמת, די בקלות. לראיה, תסתכלו מקרוב על עט: יש לו אורך, רוחב ועומק. אבל אם תסתכלו עליו ממרחק של 50 מטר, תראו אותו רק כקו צר במרחק. כלומר, בעינינו הוא איבד את מישור הרוחב והעומק שלו, ושמר רק על האורך. איזה עוד מישורים אנחנו מחמיצים רק בגלל שלא ברור לנו מאיפה אנחנו אמורים להסתכל או איך לפענח את מה שאנחנו רואים? גם את זה אנחנו עדיין לא יודעים. אבל כך או כך, תורת המיתרים - כפי שהיא היום, אחרי לא מעט גלגולים שלא ניכנס אליהם כאן - מחייבת את קיומם של שבעה מישורים נוספים המתחבאים ברחבי היקום ומחכים שנגלה אותם.

חושבים שזה מוזר? עוד לא ראיתם כלום: בשנים האחרונות הגיעו פיזיקאי המיתרים לתובנה חדשה שלפיה המיתרים מסוגלים לא רק לרטוט ולרעוד, אלא גם להימתח - ובכמה מישורים בו זמנית. מיתר אחד יכול להימתח ולהפוך ליריעה בעלת שלושה מישורים או אפילו יותר, ואם יקבל מספיק אנרגיה, אולי הוא יכול אפילו להיפרס לכדי יריעה שמכילה את כל היקום שלנו. ומכיוון שלפי התיאוריה

 יש מספר עצום ואולי אינסופי של מיתרים ויריעות, המשמעות היא שיש גם מספר עצום של יקומים מקבילים שנפרסים בתוך אינסוף מיתרים מקבילים. קצת כמו חבילה דיסקים לצריבה שבאה כמקשה אחת, אבל כל סי.די שבתוכה מכיל יקום נפרד.

האם אפשר לפלס דרך מיקום ליקום? לפי תורת המיתרים, הקונץ ביצירת מעבר כזה טמון בהפעלת כוח על היקומים המקבילים - וזאת באמצעות הכבידה הישנה והטובה. לפי חוקרי המיתרים, הסיבה להבדל בין הכוח הזה לשלושת אחיו היא שמדובר, איך לומר, בילד מיוחד. הוא פועל על היקום שלנו כמו הכוחות האחרים, אבל הוא גם מפלח את היריעה שלנו ומשפיע על יקומים מקבילים. כך שיש תקווה שבעתיד נוכל לתקשר ואפילו להשפיע על היקומים הסמוכים אלינו, שעם קצת מזל יתגלו כמקומות עם יופי של מזג אוויר.

הקושי הגדול ביותר של תורת המיתרים הוא שנכון לעכשיו, כל התיאוריה נשענת על כרעי תרנגולת. לכן, כאמור, מבטלים אותה לא מעט פיזיקאים כמדע בדיוני. נכון, הבסיס המתמטי שלה מצוין, אבל גם תיאוריות אחרות מההיסטוריה המדעית יכולות להתגאות בזה, וחלקן היו שגויות מן היסוד. בדיוק בגלל זה, הממסד המדעי לא מקבל היום תיאוריות חדשות בלי לבדוק אותן בניסויים ממשיים. הבעיה היא שלרעיונות של תורת המיתרים - מישורים נוספים, יקומים מקבילים, כאלה - קשה מאוד למצוא הוכחות של ממש באמצעות ניסויים פיזיקליים רגילים. זה אפשרי, אבל כמויות האנרגיה שצריך להשקיע בניסויים כאלה מגיעות לרמות פראיות לגמרי, וכך גם חשבון החשמל שצריך לשלם בסוף השנה.

במאיצי החלקיקים בני זמננו מנסים הפיזיקאים לנתץ אטומים וחלקיקים יסודיים, ולבדוק אם חלק מתוצרי הפיצוץ עברו למישורים האחרים שתורת המיתרים חוזה את קיומם. ביום שתתקבל הודעה על קפיצה של חלקיק למישור אחר, מעמדה של תורת המיתרים יקבל חיזוק משמעותי - ואולי נגיע סופסוף להגשמת חלומם של ניוטון, מקסוול ואיינשטיין על תיאוריה שלמה אחת של הכל. תקראו את הספר The Elegant Universe, ותבינו כמה מגניב זה יהיה.

המשוואה שבסוף היקום

אז מה היה לנו שם? לפני יותר מ־300 שנה התחילו הפיזיקאים לקוות שיש סיכוי להגשים את החלום הישן נושן על ידע אינסופי. להבין את צפונות היקום ואת נפתוליו ותסבוכותיו, יהיו אשר יהיו. והם הצליחו בזה שוב, ושוב ושוב: תורת הכבידה של ניוטון סיפקה קרש קפיצה לטכנולוגיה האנושית ביבשה, באוויר ובים. תורת הקוונטים, והתורה האלקטרומגנטית שקדמה לה, העניקה לנו את כל האלקטרוניקה שממנה אנחנו נהנים היום. ותורת המיתרים, אם תוכח כנכונה, תהפוך אפילו את החלום המקורי של הפיזיקאים למקרה קלאסי של לכוון נמוך. למה להסתפק בלהבין יקום אחד אם אפשר להפליג בין כל היקומים שברב־עולם? כשנגיע לשם, ורק לשם, אולי תבוא הסקרנות האנושית על סיפוקה.

אבל ניחוש שלנו? גם אז לא.

• תודה לדני יוסף, מרצה לפיזיקה גרעינית, על הסיוע בהכנת הכתבה