מונוגרמה יוונית
"לא אהבה אבקש אלא את משב הרוח, את דהירת הים הפתוח, שאינו מחופה". דספינה ליאוזידו שרמיסטר וחיים פסח בתרגום מיוחד לפואמה של היווני זוכה פרס הנובל, אודסיאוס אליטיס
מונוגרמה
אבכה אותךְ לעד, את שומעת
לבדי, בגן העדן.
גורל כנתב יסיט את חרוצי כף היד
לרגע קט יתרצה הזמן.
הרי רק כך כששניים אוהבים
השמים ישקפו את תוכֵנו
והתום יכה את העולם
בעוצמתו האפלה של המוות
II
מבכה את השמש, מבכה את השנים הבאות
בלעדינו ואני שר את השנים שחלפו
אם אכן כך היה
אבכה אותך לבדי בגן עדן (צילום: רועי מנדל)
גוף בגוף נוגע והסירות מתנודדות בנועם
הגיטרות שהבהבו מתחת לפני המים
את ה"האמן לי" וה"אל תשאל"
פעם ברוח, פעם בלחן
ידינו – שתי חיות קטנות
מבקשות לטפס זו על זו בחשאי
הפלרגוניום בעציץ נראה בעד לשער הפתוח
וקרעי הים מציצים לסירוגין
מעל לגדרות האבן, מעבר למשוכות
הכלנית שמצאה מרגוע בידךְ
והסגול שרטט שלוש פעמים שלושה ימים
מעל למפלים
אם כל זה אכן קיים, אני שרה
את קורת העץ את האריג המרובע
על הקיר את בת הים עם שיערה המותר
את החתול שהסתכל בנו מבעד לחשכה
ילד עם בזיק קטורת וצלב אדום
בשעת בין הערביים על הסלעים המרתיעים
אני מבכָה את פיסת הלבוש שנגעתי בה כשהעולם נפתח לפניי.
אליטיס. כך זה ששניים אוהבים (צילום: Gettyimages)
III
כך אני מספרת עליךָ ועלי
כי אני אוהב אותךָ ולכל מקום באהבה אני יודעת
לחדור
כירח במלואו אל כף רגלךְ הקטנה מתחת לסדינים
הרחבים
למרוט את עלי היסמין – ויש בי הכוח
בהירדמךְ אני נושף ונושא אותךְ
בעד מעברים מוארים ובמנהרות החבויות של הים
עצים בכשף קורי עכביש כסופים
כי נודע שמךָ בין הגלים
איך נוגעות ידיךָ, איך חשות שפתיךָ
איך אתה מלחש את ה"מה" ואת ה"איך"
במפרץ סביב לצווארךָ
תמיד אנו האור והצל
תמיד את הכוכב הקטן, תמיד אני כלי שיט באפלה
תמיד את הנמל ואני הזרקור מימין,
המעגן הרטוב וההבהק שמעל למשוטים
מעלה, בבית עם קנוקנות הגפן,
הוורדים האסורות, המים הצוננים
את תמיד פסל האבן ואני תמיד הצל הגדל
את תמיד התריס הפעור מעט ואני הרוח הפורצת
כי אני אוהב אותךְ ואוהב אותךְ
את תמיד המטבע ואני התאווה לפרוט
כך הוא הלילה, כך הוא שאון הרוח
כך היא הטיפה באוויר
כך הדממה
מסביב הים המלכותי
חופת השמים וכוכביה
כך נשימתךָ החרישית
לא נותר לי עוד דבר
בין ארבע הקירות, התקרה, הרצפה
כשאני צועקת מתוכךָ קולי חוזר ומכה בי
כשאני מדיף את ריחךְ אנשים נחרדים
כי אֶת הלא ידוע שממקום זר הגיע
הם אינם יכולים לשאת ומוקדם,את שומעת
עדיין מוקדם בעולמנו זה,אהובתי,
לספר עלי ועליךְ.
IV
עדיין מוקדם בעולמנו זה, אתה שומע
המפלצות עדיין אינן מאולפות, את שומעת
דמי שפוך והסכין, את שומעת
החדה
כאייל השועט בשמים
רומס את ענפי הכוכבים, את שומעת
אני היא זו, אתה שומע
אני אוהבת אותךָ,אתה שומע
אני נושא בזרועותיי ומוביל אותךְ, מלביש אותךְ
בשמלת הכלולות של אופיליה, את שומעת
היכן את נוטשת אותי, לאן את הולכת ומי, את שומעת
האוחז בידךְ מעל למים השוטפים
הלועות העצומים והלבה מהרי הגעש
יום אחד, אתה שומע
יקברו אותנו ואלפי שנים מאוחר יותר
ניהפך למאובנים מבהיקים,אתה שומע
עדות לקהות החושים של האדם,
אתה שומע
ואֶת אלפי השברים יטילו
למים בזה אחר זה, אתה שומע
את חלוקי המרירות אני סופר, את שומעת
והזמן הוא כנסייה גדולה, את שומעת
ובה לפעמים צלמי
הקדושים
מגירים דמעה אמיתית, את שומעת
הפעמונים פורצים בשמים, את שומעת
נתיב עמוק עבורי
שם ממתינים המלאכים עם נרות ומזמורי קינה
לא אלך לשום מקום, את שומעת
שנינו ביחד ואף אחד לחוד, את שומעת
פרח זה של הסופה ושל – אתה שומע
האהבה
קטפנו פעם אחת ויחידה
שוב לא יכול לפרוח, את שומעת
לא בעולם אחר ולא בכוכב אחר, את שומעת
האדמה,האוויר ששנינו חווינו,
כבר אינם כשהיו, אתה שומע
ואף לא גנן השכיל באקלים אחר
לא בחורף כבד ולא ברוח עזה, את שומעת
להשליך את הפרח,רק אנחנו, את שומעת
בלב לבו של הים
בכוח האהבה לבדה, אתה שומע
בראנו אי ומלואו, אתה שומע
על מערותיו וכפיו ומדרונותיו הפורחים
הקשב, הקשב
מי המדבר אל המים, מי הבוכה - אתה שומע?
מי המחפש את האחר, מי הצועק - אתה שומע?
אני הוא הצועק, אני הבוכה, את שומעת
אני אוהבת אותךָ, אני אוהבת אותךָ, אתה שומע
V
עליךְ דברתי בימים עברו
עם אומנותׁחכמות ומורדים בדימוס
מנין לךְ העצב של חיה פראית
ובפניךְ משתקפים המים הרוטטים
ומדוע נגזר עלי לבוא עד אליךְ
שכן, לא אהבה אבקש אלא את משב הרוח,
את דהירת הים הפתוח, שאינו מחופה
איש לא שמע את שמעךָ
לא האזובית ולא הפטרייה
בהררי הריה של כרתים – איש לא שמע
רק למענךָ התרצה אלוהים להוביל את ידי
מעט לפה מעט לשם, לגשש סביב-סביב
על פני הים, בשוניות, בשיער
המתנפנף על הגבעה משמאל
גופךְ ניצב כאורן בודד
עיניים המשקפות גאווה
ועומק צלול, בתוך הבית עם השידה העתיקה
התחרות הצהובות-מיושן וקורות הארז
לבדי מצפה שתופיעי
על אריחי הגג או על מרצפות המבוא
רכובה על סוס הקדוש עם ביצת פסחא בידךְ
כמו בציור קיר משובש,
מימדיךְ ככל שהקצו לך החיים
וגועשת כלהבה
נר קטן עם בוהק הר געש
איש לא ראה ואיש לא שמע
ולא נותר דבר בשממת עיי הבתים
לא אבינו-מולידנו הקבור אצל הגדר
ואף לא הזקנה הרואה נסתרות בצמחים
עליךְ רק אני שמעתי ואולי גם המנגינה
זו שדחיתי וחזרה אל תוכי מחוזקת שבעתיים
עליךְ, על שדיךְ שטרם צימחו
על לועותיהם האדומים הזקורים לעבר העתיד
עליךְ, על הריח המר שחדר
כסיכה אל הגוף וחורר את הזיכרון
למול האדמה, למול היונים, למול ארצנו העתיקה
VI
רבות ראיתי והארץ יפה יותר בעיני רוחי
יפה יותר בערפילים הזהובים
האבן החדה, יפים יותר
סגול המיצרים וגגות הגלים
יפים יותר קרני האור שאת חוצה ולא דורסת
בלתי מנוצחת כמו האלה מסמוטראקי
מעל לגבעות הים
התבוננתי בךְ ודי היה בכך
שהזמן במלואו יטבול בתום
ונפשי כדולפין משתעשעת בקצף הכחול
בשובל שהותרת אחריךְ
זה הניצחון, זה הניצחון,כך נוצחתי
בטרם ועם האהבה
במשך מחוגי הזמן ולאורך פקעת החוטים
לךְ,לךְ לדרכךָ, גם אם אני את דרכי אבדתי
בגפי, גם אם השמש בידיךְ כתינוק בן יומו
בגפי, אף אם אני המולדת המבכה
אף אם הבשורה ששלחתי מעוטרת בזר דפנה
בגפי, ברוח העזה, בגפי כחלוקי הנחל בעפעפי העומק האפל
דייג שהעלה ושב והשליך את גן העדן שהיה
VII
בלב גן העדן איתרתי אי
כתאום לךָ ובית על חוף הים
עם מיטה רחבה ודלת קטנה
והשלכתי הד למעמקים כדי שאראה בכל בוקר
אותךְ חולפת, מחצית גופךְ במים
ואת המחצית האחרת אבכה בגן העדן
מיוונית: דספינה ליאוזידו שרמיסטר וחיים פסח
אודיסיאוס איליטיס (1911-1996) מגדולי משוררי יוון המודרנית, חתן פרס נובל 1979. הפואמה "מונוגרמה" הולחנה בידי מיקיס תיאודוראקיס ובוצעה בצורת דיאלוג גבר-אישה בקולו של תיאודוראקיס ובקולה של איאוליטה איליופולו, בת זוגו של אודיסיאוס איליטיס באחרית ימיו. לפרשנות נוספת שלה לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
