איך בלבל חוק הגיור את יהודי ארה"ב?
דרישתם מישראל שתגן על חופש הדת ובהכרח שתכיר בגיורים לא אורתודוקסיים מובנת. אך לישראל יש זכות להחליט באיזה סוג של יהודים היא תכיר
האם שוגה הקהילה היהודית בארה"ב בתגובתה לחוק הגיור החדש? החוק המציע להעניק לרבנות הראשית מונופול על גיורים בתחומי ישראל כונה "מסוכן" ו"שנוי במחלוקת", וגרר תשומת לב וזעם מצד העיתונות והקהילה היהודית בארה"ב.
הביקורת התמקדה בעובדה שהחוק יוציא את רוב יהודי ארה"ב מכלל הסיווג הרשמי של יהדות על פי מדינת ישראל (שלא לומר מכלל שייכות ללאום). נטען כי הדבר יגרום למשבר ביחסי ארה"ב ויהדות התפוצות, ויפצל את העם היהודי.
במאמרו ב-Forward, כתב העיתונאי ג'י.ג'י. גולדברג כי החוק "מעורר את המשבר החמור ביותר ביחסי ישראל והגולה מזה עשור", ואילו ה-New York Times הציג את הגיחוך שבניכור יהודי הגולה בתקופה בה ישראל נמצאת, לכאורה, תחת איום קיומי ("מחיקה מהמפה"). בנוסף, רבנים רפורמים וקונסרבטיביים בארה"ב אמרו כי הדבר יפגע בביטחון ישראל באופן ישיר.
אכן, פרשנים רבים נדהמו כי חוק כזה יצוץ בתקופה בה ישראל כה פגיעה בחזיתות רבות כל כך, תקופה בה במיוחד לאחר אירועי המשט לעזה, היא זקוקה לכל העזרה שהיא יכולה לקבל מיהדות התפוצות. יהודי ארה"ב אינם מצליחים להבין מדוע ישראל מסתכנת בניכור מתומכיה הגדולים ביותר, ומדוע היא שוקלת לאמץ חוקים אשר יקשו על ההצטרפות לעם היהודי.
הבעיה הינה בהצגת הנושא כסובב סביב יחסי ישראל והגולה, ובקישורו לתפיסה של ישראל כמדינה מאוימת. המסר שמעביר ניתוח כזה הוא: על ישראל לאפשר לכמה שיותר אנשים להיחשב ליהודים, משום שהיא זקוקה לכל היהודים (קרי, תומכי ישראל) שהיא יכולה להשיג.
אך ניתוח זה מפספס את שורש הבעיה: בישראל, שלא כמו בארה"ב, אין הפרדה בין דת ומדינה, זאת למרות שמגילת העצמאות מבטיחה את חופש הדת. המרכז לפלורליזם יהודי נוסד במפורש על מנת להילחם עבור זכויותיהם של יהודים לא אורתודוקסים בישראל, ומזה שנים רבות מנסה בין היתר להשיג מימון ממשלתי לקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות בארה"ב.
בעולם היהודי קיים מאבק מתמשך על הסמכות להגדיר מהי יהדות "אמיתית" או "אותנטית", סוגיה בה התחבטו רבנים, זרמים דתיים וקהילות שונות לאורך תולדות העם היהודי, מברוך שפינוזה ועד האח דניאל (היהודי שהתנצר ואיבד את הזכות לאזרחות תחת חוק השבות, בימיה הראשונים של המדינה).
יהודית? דמוקרטית?
דרישת יהודי ארה"ב מישראל שתגן על חופש הדת ובהכרח שתכיר בגיורים לא אורתודוקסיים - מובנת. אך ההיגיון מאחוריה מחטיא את המטרה. מערכת החקיקה של מדינת ישראל מבוססת כך שלמפלגות בממשלה קיימת זכות להחליט באיזה סוג של יהודים היא תכיר.במאמרה על חוק הגיור ב-The Times, ציינה אלנה ניוהאוס כי יהודי ארה"ב טעו כאשר עמדו בחיבוק ידיים במשך זמן כה רב בנוגע לסוגיה זה. לטענתה, התנהגות זו "פורשה על ידי הפוליטיקאים הישראלים כאור ירוק להשלכת שאלות בסיסיות של זהות יהודית לקדרת הפוליטיקה הקואליציונית". אך היא מפספסת את העובדה שישראל בנויה על הרעיון שזהות יהודית היא אכן עניין לפוליטיקה קואליציונית. זה ניכר במצב ה'לימבו' שישראל נמצאת בין להרשות לגורמים אורתודוקסיים לקבוע חוקים אזרחיים (ולהתקרב יותר למודל תיאוקרטי) לבין הבטחת חופש דת וזכויות שוות, כמו שכל דמוקרטיה מהימנה צריכה לפעול.
יהודי ארה"ב אולי חוששים שקריאה מפורשת להפרדה בין דת למדינה בישראל תאיים על אופייה היהודי של ישראל ועל הזכויות שהיא מעניקה ליהודי הגולה תחת חוק השבות. אותו חשש גורם לישראל להשאיר את הגדרת האופי ה"יהודי" של המדינה עמומה. אכן לא ברור בדיוק מה משמעות הדבר שישראל תפריד בין דת ומדינה ותישאר מדינה "יהודית".
אם יהודי ארה"ב בוחרים למתוח ביקורת בעניין זה, אין זה מספיק לציין כי החוק מנכר ומנוגד לביטחונה של ישראל. עליהם להתייחס לשורש הבעיה. העניין אינו התעקשות על כך שיהדות חייבת להיות פלורליסטית, אלא על עצם יכולתם של מנגנוני המדינה לחוקק חוקים שכאלה מלכתחילה.
חוק הגיור הוא רק דוגמא אחת החושפת מערכת בעייתית מיסודה, שהוכיחה כי מדינת ישראל טרם החליטה אם ואיך להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. 62 שנה לאחר הקמתה, זו עדיין השאלה הכי חשובה שאיתה ישראל צריכה להתמודד. ברור כי ליהדות ארה''ב יש אינטרס בעניין זה, ולפיכך היא צריכה לדרוש מישראל שיחה גלוית לב, בה אפשר יהיה סוף סוף לקרוא לילד בשמו.
מרב זונשיין היא עיתונאית ואקדמאית אמריקאית-ישראלית המתגוררת בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
