שלום שלום, ואין שלום

בעוד סבב השיחות הבא בין הישראלים לפלסטינים נע קדימה ואחורה בצעדים סימטריים מדודים, ראוי לבדוק לאיזו מטרה שיחות אלו חותרות.

בדרך כלל מניחים כי בסיומם של הדיונים בהם נושאים ונותנים על שלל המרכיבים באותו סכסוך מתמשך, יושג מה שמכונה "הסכם שלום". אך מה משמעותו של "שלום"? האם המרתו של דיכוי צבאי בשלטון אזרחי והמרתן של פעולות איבה נגד מטרות אזרחיות בסחר כלכלי, יכולים להביא ל"שלום"? כך, לפתע, חיוכים יחליפו ניבים וטפרים שלופים? כיצד אשליות של מיליארד "מוסלמים" בדבר נבואתו של מוחמד, יצליחו לבנות גשר דמיוני מעל נהר הדם שמפריד בינם לבין אשליותיהם של מליוני "היהודים" הדבקים בדת משה בישראל?

האמונה היא הבסיס עליו מושתתת החברה האנושית כולה. היא מכתיבה את אופי החינוך, את קשרי הנישואין, את מערכות המשפט האזרחיות והדתיות כאחד, את הגבולות המדיניים אשר השתנו במרוצת הדורות. האמונה היא לא רק "דבק" המחבר בין האנשים, היא גם הדלק המזין את השרפות המתפרצות בזמנים שונים באזורים שונים בעולם. אך האמונה אינה מוגבלת רק לדת, ללאום ולאידיאולוגיות שקריות ככל שיהיו.

היא יוצרת את החציצה האנושית מתוך גבולות ההכרה הנכפים באמצעות מערכת ההתניות החברתיות והביולוגיות לבין המציאות עצמה; זאת היא תנועה רציפה במרחב, תנועה שאנו בקושי רב מבחינים בה מבעד לשטף המחשבות המקבעות אותנו כ"אני". הכרה מותנית זאת, אותו אינטלקט הנע כמעט ללא שליטה בין עבר לעתיד סופח אליו את פרדיגמות החברה ומייצר זהות נפרדת בקולקטיב מומצא.

"אני" זה שלוחץ על ההדק כאשר גבו ניצב אל מול קיר ומתרץ זאת במוסכמות החברתיות המקודשות, הוא אותו "אני" שמצדיק את כעסו על ילדיו, על אשתו, על שכניו או על שונאיו; אותו "אני" המסדיר את יחסיו עם הסביבה במערכות חוקים ענפות ומורכבות, שלאחר 200 אלף שנים נקראות "קפיטליזם", "אנרכיזם" או "קומוניזם"; אותו "אני" שמאמין שעל אף אשליות שכנו אודות האלוהים, הוא יוכל להגיע איתו לאותה פנטזיה נחשקת: "השלום";

איך יתכן שלום, כשכל הבנתנו באשר לאותה מילה מסתכמת במילה "שקט"? כל שאנו רוצים הוא להמשיך ולהחזיק במשרות שלנו, להחזיק בבתים שלנו, להחזיק בנשים ובבעלים שלנו, להחזיק בשלל האמונות התפלות שלנו אודות האלוהים רב העוצמה שלנו, המדינה שלנו והזהות שלנו.

אנחנו לא מעוניינים בשלום, אלא בשקט ובשלווה. שרק יפסיקו להתפוצץ אוטובוסים וליפול קסאמים, שרק יפסיקו לחסום דרכים, לשלוף אנשים ממיטותיהם בחצות הלילה ולרדוף מבוקשים.

אם רוצה אדם שלום, חייב הוא להבין את משמעותו העמוקה, לעמוד מול מורא החברה, מול ביקורתה, מול דורסנותה; להבין את מהות החיים, את מקורם ואת משמעותם. זאת לא יוכל לעשות תחת מכבש הסמכות המתנה אותו לזהות והפרדה, זאת לא יוכל לשמוע מרב או מאימאם ולא יוכל לשמוע משופט או מפילוסוף.

חייב הוא להבין את המנגנון המניע את האמונה, כיצד מייצר ואוחז זה בחוקים, בציווים, ומתוך כך דורשת היא בעלות על אדמה, על בני אדם, משרטטת בשרירותיות מוחלטת גבולות, מסלפת את המציאות ומובילה לחלוקה, להרס ולשנאה. מעוותת עד ליסוד את אותו מושג שבשמו היא פועלת: את אותה "אמת" אשר בשמה נשבעים, הורגים ונהרגים.

לא יעזרו "פינויים", "נסיגות" או "ויתורים" של "צד" כזה או אחר, לא יחזיקו מעמד הסכמים של "שתי מדינות לשני עמים" או "מדינה דו-לאומית". כל אלו בסיסם באמונה, באשליה וזאת חייבת להתנפץ. כל עוד האמונה כופה הפרדה פנימית לא ייכון שלום. לא בתוך לב האדם עצמו ולא בין הלבבות.