צו גיוס ולא צו גירוש
כמבוגרים אחראים אליהם נושאים ילדי הזרים עיניים, מצפים מאיתנו לנהוג בחמלה ולדאוג לכך שהממשלה תסייע להם
בשנה האחרונה אנו מוצפים בסטטיסטיקות מלומדות המתייחסות למספרם של מהגרי העבודה בישראל, לאלה של התלמידים העומדים בקריטריונים הממשלתיים שיהיו זכאים להישאר בארץ, וגם למספרם של הילדים שלא שפר עליהם גורלם ועתידים להיות מגורשים מהמדינה.
בבית ספר קמפוס ביאליק רוגוזין אותו אני מנהלת, מתחנכים 303 תלמידים מהגרי עבודה מגן ועד י"ב, בתוך פסיפס אנושי מרתק שבו לומדים 789 תלמידים: ישראלים ותיקים, פליטים מסודן ומדרפור, עולים חדשים, ערבים ישראלים. כמנהלת בית ספר שהתחנכה על ערכי המורשת היהודית והערכים ההומניסטיים שמהווים נר לרגלינו, אני מוצאת עצמי מביטה בתימהון ובאכזבה בכל אלה שמסוגלים להפריח נתונים ומספרים, כאילו אין מדובר בילדים בשר ודם שחיים בקרבנו, שאוהבים, חולמים, פעילים בצופים, ומתלבטים באיזו יחידה מובחרת לשרת בצבא... פשוט ילדים.
בלילות הטרופים, ויש רבים כאלה בעת האחרונה, עוברים לנגד עיני דמויותיהם של התלמידים, מי לשבט ומי לחסד, ומי לחוסר ודאות מתמשך.
אני נזכרת ברבי, בן להורים מהפיליפינים שנולד בישראל, עולה לכיתה ז', רצינות תהומית תמיד נסוכה על פניו. "אני אוהב את המורה שלי למתמטיקה, רינה, ורוצה להיות טייס בחיל האוויר, לכן אני מאוד משקיע בלימודים, והפעילות שלי בצופים בשבט איתן היא לא על חשבון הלימודים". גם מקומם של לדיה ופיבי האחיות הלומדות בחטיבה העליונה לא נפקד מחלומותי. שתיהן נולדו בארץ להורים מקונגו, "תלמידות משקיעניות" שזכו לתעודת הצטיינות על הישגיהן מתוך תקווה שהצטיינות זו תסלול להן כרטיס כניסה לחברה הישראלית.
גם רוברט שהגיע לישראל עם אמו ממולדובה לפני 11 שנה ,סיים לפני מספר שבועות את לימודיו בכיתה י"ב עם זכאות מלאה לתעודת בגרות. בטקס החגיגי של מסיבת הסיום לא הפסיקה לנקר בראשי המחשבה אם הוא יקבל צו גיוס כמו שהוא חולם, או צו גרוש?
קצרה היריעה מלפרט את שמותיהם של כל הילדים, כל אחד וסיפורו האישי הנוגע ללב. לכולם מכנה משותף: הם מצפים בכיליון עיניים לישיבת הממשלה שבה יוצגו לראשונה המלצות הוועדה הבין משרדית שתכריע את גורלם. כל אחד ודרך התמודדותו, מקצתם כוססים ציפורניים, חלקם בוכים, ויש המתפללים לאלוהיהם בתחינה. הם בעיקר נושאים עיניים בתקווה אלינו "המבוגרים האחראים" ומבקשים מעט חמלה והבנה למצבם ולגורלם.
אני פונה אליכם חברי הממשלה: בשעת הדיון הניחו בצד לרגע קט את הנתונים היבשים ואת הסטטיסטיקות המאלפות, ונסו לראות את פניהם המתחננות של הילדים, לשמוע את קולם הרהוט בעברית האומר לכם בקול צלול וברור: אנחנו מתחנכים בבית ספר ישראלי ממלכתי בעיר העברית הראשונה תל אביב, ראש העיר שלנו רון חולדאי היה הראשון שפתח עבורנו את שערי בית הספר מתוך אמונה שכל אחד מאיתנו הוא ילד בשר ודם וזכאי לחינוך.
זה הערך המשמעותי ביותר על ברכיו אנחנו מתחנכים בבית הספר. אנחנו לומדים את תוכנית הלימודים של משרד החינוך, חוגגים את כל חגי ישראל מרכינים ראש בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. אנו מבינים את משמעות מילוי חובת השירות בצה"ל וגאים למלא אותה. אז במה אנחנו כל כך שונים? במה חטאנו? מדוע אנחנו כל הזמן מאוימים ונרדפים על לא עוול בכפנו?
בתקופה הקשה הזו היתה לי הזכות הגדולה גם לראות את פניה היפות של החברה הישראלית. עידוד רב שאבנו מעמדתו הנחרצת של שר החינוך גדעון סער שהבטיח לעשות כל אשר לאל ידו כדי לפתור בעיה כאובה זו. קולות ברורים של תמיכה הגיעו גם מכיוונם של השרים יצחק הרצוג אבישי ברוורמן, בנימין בן אליעזר, לימור ליבנת, מיכאל איתן וחברי כנסת ואישי ציבור רבים נוספים.
אני מאמינה שדווקא ההתמודדות עם סוגיית 1,200 הילדים המתחנכים במערכת החינוך, יכולה להיות שעתה היפה של החברה הישראלית. זה הזמן לחזור לערכי המורשת והמסורת היהודית שהיוו נר לאנושות כולה, ולימדו את כולנו פרקים חשובים במוסר ובנתינה חברתית.
אני מזמינה את כולם לפתיחת שנת הלימודים הקרובה, שבה יעמדו נרגשים ושמחים ילדי מהגרי העבודה לצד שאר תלמידי בית הספר ויפריחו יחד שלל בלונים בצבעי כחול לבן לתפארת מדינת ישראל.
קארן טל, מנהלת קמפוס ביאליק רוגוזין, תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
