חקיין או מתחזה

התבגרות וספרות הן שתי תמות אהובות מאוד על קוראים וסופרים. אנו נהנים ומתרגשים לעקוב אחר התבגרות הדמות הראשית, לזהות בה את עצמנו, את שאיפותינו שנגוזו, ולהגשים דרכה את פנטזיית ההתבגרות שלנו. רומן על ספרות לעומת-זאת, נוגע בעצב אחר: הוא פונה למכנה המשותף הבסיסי ביותר בין הסופר לקוראיו – אהבת הספרות.

בלבין. רומן התבגרות ספרותי (צילום: Sue Dymoke)

"החקיין" מאת דיוויד בלבין (הוצאת אחוזת בית), מבקש לאחד את שתי התמות לכדי מה שנדמה כרומן התבגרות ספרותי. בעצם המעשה אין ייחוד, אך בלבין שם דגש על נושא החיקוי הספרותי וטווה סביבו את העלילה.

גיבור הרומן הוא מארק טרייס, בן-עשרה עם נטייה להתבודדות ותשוקה לספרות. הוא נוסע לפריז כפי שעשו רבים מהסופרים הגדולים, מתוך כוונה לקדם את כתיבתו. אולם מארק אינו מצליח להניב יצירה מקורית ולשם תרגול הוא מחקה את כתיבתו של ארנסט המינגווי. שרשרת אירועים מפתיעה, מאלצת אותו לברוח מצרפת ולחזור לאנגליה, מולדתו.

לאחר מותה של אמו הוא נוסע ללונדון להתחיל את לימודיו האקדמאים, אותם הוא מוצא משמימים למדי. מונע מתוך ראייה רומנטית של עולם הספרות, מארק מתחיל לעבוד בכתב-העת "ליטל רוויו", שימי תהילתו כבר מאחוריו.

תראו, אני כותב בדיוק כמו המינגווי

על-מנת לשקם את מצבו העגום של כתב-העת הוא מחקה את סגנון כתיבתם של סופרים חשובים ומציג את פרי עטו כיצירות נשכחות שלהם. אך כאשר חשיפה אפשרית של תחבולתו מאיימת על כתב-העת והקריירה הפוטנציאלית שלו, מבין מארק עד כמה כישרונו מדהים ונורא כאחד.

על גב הספר נכתב כי "דיוויד בלבין הוא מספר נפלא". זו אמירה מדויקת, ותורמת לכך העובדה שהדובר ברומן

מספר את הסיפור מנקודת מבט רטרוספקטיבית. כפי שהדובר מציין בעצמו, הוא לא מתעד רומן חניכה, כי אם כותב וידוי. הבחירה לפרוש את העבר המדומה של הגיבור כוידוי מאוחר מרחיבה את נקודת המבט, ואף-על-פי שהרומן נמסר בגוף ראשון, בלבין מצליח לצקת מימד של אובייקטיביות לנראטיב.

הוא לא נמנע מלבקר את עצמו, להתווכח ולהצטער על מעשים מסוימים שלו. מכיוון שלא מדובר ביומן הנכתב בעת ההתרחשות, מרחק הזמן מאפשר לדובר להתבונן על העבר בעין ביקורתית, צינית ולעתים הומוריסטית.

בלבין מרשה לעצמו שתי חריגות מהכתיבה הרטרוספקטיבית: כאשר הדובר מתאר את התניית האהבים עם הלן, מושא תשוקתו, הוא עובר לתיאור בלשון הווה. המעבר הבלתי-צפוי מעצים את החוויה הרגשית של הדמות ולופת את הקורא בחוזקה.

החריגה השנייה היא שימוש חוזר ונשנה בפרולפסיס (הטרמה, ציון של דבר-מה המתרחש בעתיד). זוהי חריגה רווחת בכתיבה על אירועים שהתרחשו בעבר, אך בלבין עושה שימוש עודף בטכניקה זו, גם כאשר אין הכרח לעשות כן ונדמה כי הוא מבקש לשכנע את קוראיו להמשיך ולקרוא בספר.

מארק והסופר, מי זה מי?

במקור נקרא הרומן "The Pretender" - המתחזה. הבחירה התרגומית מחייבת בחינה של שני המונחים המתארים את הגיבור: מהו ההבדל בין התחזות לחקיינות? מארק מחקה את סגנון כתיבתם של סופרים בעלי-שם, אך מכניס לסיפורים רעיונות משלו ומציג אותם כיצירות אותנטיות של ענקי הספרות.

עבורו, החיקוי הסגנוני הוא האמצעי היחיד לביטוי אישי כסופר. לטעמי, הוא יותר מתחזה מאשר חקיין, דווקא משום שהוא אינו מפרסם את היצירות תחת שמו. לא פעם הוא חוכך בדעתו לעשות כן, ומנקודת מבט מפוכחת אף מצטער על כך. ככל שהוא מתפתח כחקיין, כך העמדת-הפנים שלו מסתבכת, הוא מתרחק מהמימוש העצמי ומעצים את ההתחזות. סופו של הרומן מציג את שיא ההתחזות בכך שהוא מטשטש לחלוטין את הגבולות בין מארק לסופר אותו הוא מחקה.

הבחירה לסיים כך את הרומן היא מכרעת, משום שהיא מותירה את שאלת ההתחזות בלתי פתורה ומוסיפה עליה נדבכים. על-אף שלעתים נדמה כי הסופר מבקש לפתוח דיון בדבר מוסריות מעשה החיקוי, הוא אינו נובר עמוק מספיק בכדי להציג עמדות שונות.

בלבין מסתפק בלספר סיפור והוא עושה זאת עד לסופו המפתיע של הרומן. תחושת האמביוולנטיות וחוסר הוודאות נבנית עם התקדמות הנראטיב, מאפשרת את ההזדהות עם הגיבור ולבסוף, בניגוד לציפיותינו, אינה מגיעה לכדי פתרון. אך דווקא מתוך הסינתזה בין הסופר לחקיין – וזוהי גולת הכותרת של הרומן – נכתבת יצירתו המקורית של מארק.

אהבת הספרות ניכרת בספרו של בלבין, אך הוא משכיל לשתול אירוניה דקה בכל הנוגע לעולם הספרותי ולזוהר המדומה האופף אותו. הקטעים המעניינים ביותר הם אלו בהם מתאר הדובר את מלאכת החיקוי הסגנוני של הסופרים. במילים ספורות פותח בלבין צוהר לכתיבתם של המינגווי, גרהם גרין ואחרים.

ממהר מדי לדרמה

זוהי דלת נסתרת שספרי פרוזה נמנעים מלפתוח ועבור אוהבי ספרות, יש בכך תענוג של ממש. אולם גם במקרה זה הסופר נמנע מהתעמקות רצינית וכמו ממהר לעבור להתרחשות הדרמטית הבאה. לכשעצמה, העלילה אינה מסעירה במיוחד ולעתים מתפזרת מדי, והסצנות שאמורות להוסיף מתח לסיפור המעשה מחלישות את הרומן משום שהן מסיטות את מיקוד תשומת-הלב ממלאכת הספרות לעלילות משנה וסיפור רקע שאינם מעניינים מספיק.

זוהי נקודת החולשה של הרומן: הוא עוסק בנושאים מרתקים אך רק נוגע בהם, בעוד הדגש מושם על הגשת סיפור קליל ונעים לקוראים. בשהותו בעיר הגדולה, קורא מארק את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" מאת ג'ורג' אורוול ומבקש לחקות אותו ואת סגנון חייו אותם תיעד בספר. הוא נכשל ומגלה שגם לעוני של סופר מתחיל יש פנים רבות ולא כולן כה ספרותיות.

בלבין לא מנסה לכתוב גרסה משלו ליצירה של אורוול, אך ניכר כי גם הוא, כמו הגיבור שברא, לא מצליח למצות את הפוטנציאל הגלום בו. הוא כותב יפה, אך הוא מבריק רק כאשר הוא מתחקה אחר המעשה הספרותי.