60 שניות על 60 שניות

תראו איך הזמנים משתנים. אם פעם הוגדרה הפאוזה בכדורסל כהזדמנות הכי טובה לקום מהכורסה כדי להכין קפה זריז, היום נחשב פסק הזמן לאחד הרגעים המעניינים ביותר במשחק. לשינוי הגדול אחראית כמובן הטלוויזיה: בזכותה הפכו שדרי הקווים, ואיתם המיקרופונים והמצלמות שמגיחות ממש מעבר לכתפיים של השחקנים, לחלק בלתי נפרד מהנוף. כל אלה מביאים לצופה בבית מהומת עולם שבעבר נחשבה לזניחה או לדיסקרטית, ומשנה לשנה היא מוגשת יותר קרובה, מלוטשת ומרתקת. יכול להעיד על כך צופה הטלוויזיה דייויד בלאט, שעקב מקרוב אחרי גמר הפלייאוף של 1999 בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים.

בלאט, אז חבר קרוב של פיני גרשון ומאמן הפועל גליל עליון, דיווח טלפונית בזמן אמת למאמן הכושר אבי קובלסקי על התכנונים של מאמן ירושלים אפי בירנבוים כפי שפורטו וצולמו בפסקי הזמן. המידע הועבר במהירות לגרשון, שהגיב בהתאם עוד בטרם יצאו הדברים לפועל. בעונה שלאחר מכן הפך בלאט לעוזרו של גרשון במכבי, ואני בטוח שאין שום קשר בין הדברים.

כדורסל, כמו כל ספורט קבוצתי אחר, הוא לא רק משחק. הוא עולם שלם של רגשות ואינטראקציות, שבנסיבות הנכונות יכולים לייצר דרמה לא קטנה. אבל פסק הזמן לא בא לעולם רק כדי לספק את יצר המציצנות של הצופה חובב הריאליטי: מצד אחד הוא משקף מיקרוקוסמוס של משחק או אפילו של עונה שלמה, ובצד השני שלו נמצאת חבורת ענקים מיוזעים שמנסים לקבל מהמאמן שלהם נוסחת ניצחון קטנה ב־60 שניות. אז מה באמת קורה בטיים־אאוט? למי וכמה חשובה הדקה הזאת, והאם היא באמת יכולה לשנות את הטקטיקה במגרש או אפילו להכריע תוצאת משחק? גם לי נראה שהגיע הזמן לשאול.

"אני חוזר על ההזמנה. שלושה קבב, פעמיים פרגית וקנקן לימונדה"

איך אפשר בכלל לקלוט משהו בכל הבלגן הזה?

אם תשאלו שחקנים מהו האלמנט החשוב ביותר בפסק הזמן, רובם יענו חד־משמעית: האוויר. "המאמנים לא ישמחו לשמוע את זה, אבל דקת המנוחה שהשחקן מקבל בטיים־אאוט חשובה לו יותר מההוראות הטקטיות", מודה עידו קוז'יקרו, שצלח במהלך הקריירה שלו פסקי זמן של טובי המאמנים בישראל. ואם בסך הכל באנו לנוח, האם יש בכלל טעם לדברי הטעם של המאמן, או שהאיש מברבר אל מוחות נעדרי חמצן שלא קולטים מילה?

אריק אלפסי, המאמן שהוביל בעונה החולפת את העולה החדשה ברק נתניה לפיינל פור ולחצי גמר גביע המדינה, מכיר במגבלות הפיזיות של הפורמט. הוא רק שואף להוציא ממנו את המיטב: "אני מנסה למקד את השחקנים ככה שיהיו איתי ויקשיבו לי", אומר אלפסי. "יש להם המון דברים להתעסק איתם בשניות האלה - המגבות, בקבוקי המים, ההערות מכל עבר, המעבר מקצב מהיר לרגיעה זמנית - וברור שהם לא קולטים כל מה שנאמר. לכן אני מנסה להיות תמציתי וללכת עם דברים שתירגלנו באימונים, כי איתם יש יותר סיכוי שנצליח".

אבישי גורדון, 15 שנים בעסק ופעמיים אלוף בשלוש השנים האחרונות, טוען שבעולם מושלם תוקדש חצי הדקה הראשונה של הטיים־אאוט למנוחה, ורק אחריה ייתן המאמן דגש או שניים שייקלטו בין אגלי הזיעה. "זה עדיף מצעקות והתנפלות על השחקנים מהשנייה הראשונה של פסק הזמן", הוא מסביר, וגם יודע על מה הוא מדבר: רק לפני שנתיים, כשחקן הפועל חולון, הוא קיבל אפילו 50 שניות של מנוחת לוחמים אצל מיקי דורסמן.

לא סתם אני מזכיר כאן את דורסמן, מאמן יוצא דופן בהקשר של פסקי זמן. במשך כל עונת האליפות של חולון, שהיתה גם הראשונה שלו כמאמן ראשי בליגת העל, דורסמן הביא איתו סוג חדש של התנהגות בטיים־אאוט: הוא היה נעמד בתוך המגרש ומתייעץ ממושכות עם עוזריו, עופר חירותי וצביקה הורביץ, בזמן שהשחקנים התרכזו באזור הספסל, דיברו זה עם זה והמתינו להוראות. שום דבר לא בער לדורסמן, ורק כשסיים הוא צעד בנחת לעבר השחקנים - ובחמש עד עשר השניות שנותרו אמר להם פחות או יותר את מספר התרגיל שהם אמורים לבצע. זהו, בלי לרדת לפרטים ובמינימום מילים. ומה אני אגיד לכם, האיש לקח אליפות.

גם אטורה מסינה מריאל מדריד, מהמעוטרים שבמאמני אירופה, מודה שבסופו של דבר זאת הדרך הנכונה גם לטעמו: "בתחילת הדרך נהגתי לצעוק על שחקנים ולשחרר הוראות במהירות של מאה קילומטר לשעה", סיפר מסינה בראיון שנערך לאחרונה. "כבר מזמן למדתי להבין שהדברים צריכים להיאמר בטונים מתונים, בקצב סביר ובאופן מדוד ושקול".

אז עושה רושם שמשהו כן נקלט במהלך 60 שניות, בייחוד אם לא יורים הוראות בקצב אש ונותנים לשחקנים לנוח קצת. אבל בואו לא נשכח את האנומליה של הכדורסל האירופי: כל קבוצה היא חתיכת מגדל בבל של שפות. איך בכלל מבינים האמריקאים של פרטיזן בלגרד את המאמן שמדבר סרבית, או האמריקאים של ברצלונה את המאמן הספרדי? בעניין הספציפי הזה מבהיר קוז'יקרו ש"טיים־אאוט מוצלח מתחיל באימונים ולאו דווקא בזמן אמת. המאמן הסרבי של פרטיזן והספרדי של ברצלונה מדברים בשפות שלהם, ויש מתורגמן, אבל גם אם יש זרים שלא מבינים, אתה רואה שהקבוצות מאומנות והשחקנים יודעים מה צריך לעשות כדי לנצח. בטיים־אאוט עצמו הם כבר עובדים על אוטומט".

"ורק לחשוב שברוסיה הייתי קרדיולוג"

מי באמת קובע, המאמן או השחקנים?

1996. גמר גביע המדינה בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים ביד אליהו,25.3 שניות לסיום, שוויון 65:65. פיני גרשון מתחיל לחלק הוראות לתרגיל פיק־אנד־רול. הוא מדבר אל השחקנים כשעדי גורדון זורק פתאום: "עזוב פיק־אנד־רול, לא רוצה פיק־אנד־רול". גרשון מסתכל לעבר העוזר ארז אדלשטיין, מחווה לעברו תנועת "נו, תראה את האידיוט הזה", אבל לא מוותר. הוא פונה לפפי תורג'מן ואומר לו: "אוקיי, אז אתה תעשה את זה".

אדלשטיין קולט שגורדון בוער ומפנה את תשומת ליבו של גרשון, שאומר: "open, אתה רוצה open?". גורדון, כמו ילד שכבר סירבו לו אז הוא כבר לא רוצה טובות, עונה "עזוב, תעשה פיק־אנד־רול" - אבל אז מתעשת ויורה משפט שנכנס להיסטוריה של הכדורסל המקומי: "או שאתה נותן לי גב או שאתה לא נותן לי גב".

גרשון הולך עם האינסטינקט, מבטל הכל ואומר לגורדון: "שלך, שלך", אבל לא שוכח לנופף לעברו אצבע מאיימת שפירושה "אם אתה מחטיא, אני מזיין אותך". הוא שולח את גורדון למגרש עם צ'פחה על הראש, צרחה לתוך האוזן ורישיון לעשות את הדבר הנכון לפי ראות עיניו.

גורדון מכדרר ומעביר זמן, ואז עובר בעיתוי נהדר את ברד ליף, חולף גם על פני דורון ג'מצ'י ומקשית פנימה מעל הזרוע המושטת של טום צ'יימברס. שתי דקות אחר כך, כשכל הבלגן יירגע קצת, גרשון ידחף את פניו לתוך מצלמה ויצעק: "אמא, הבאתי לך גביע!".

תורג'מן, האיש שבסוף לא קיבל את הכדור במהלך המכריע ואולי פיספס במילימטר תהילת עולם שהלכה לאיש שהיתה לו אהבה והיא ניצחה, זוכר היטב את הטיים־אאוט הזה. לדבריו, המקרה ההוא ממחיש עד כמה אסור למאמן להינעל. "פיני הוכיח שהוא יכול לשנות גישה בתוך דקה והלך עם השחקן שלו", מעיד תורג'מן, שמנסה להיזכר מדוע ליטף בחום את ראשו של המאמן כשקם בסיום הטיים־אאוט, בדרכו לשניות האחרונות במגרש. "זה גדולה של הרגע. בשמחה הייתי לוקח את הכדור האחרון, אבל הרגשתי שפיני הולך למהלך גדול. בכל זאת, זה עדי שקיבל את הכדור, לא שחקן שלא עשה דברים כאלה מימיו".

והנה עוד דוגמה למהלך שמוביל שחקן: משחק מספר 6 בגמר האן.בי.איי בין שיקגו בולס ליוטה ג'אז ב־1997, 28 שניות לסיום, פסק זמן. "בסיטואציה דומה במשחק קודם בסדרה, ג'ון סטוקטון בא לדאבל־טים על ג'ורדן, חטף כדור והפסדנו", סיפר

 בזמנו סטיב קר. "כשישבנו על הספסל, מייקל חשב והגיע למסקנה שסטוקטון יתחיל את המהלך בשמירה עלי ואז יבוא שוב לדאבל־טים. הוא רצה שאהיה מוכן לקבל מסירה. אמרתי לו שאהיה מוכן, ובאותו רגע החלטתי שאם אקבל כדור אני זורק לסל בלי לחשוב פעמיים".

וזה בדיוק מה שקרה. מייקל ג'ורדן כידרר מול בריון ראסל, סטוקטון בא לבצע דאבל־טים, וג'ורדן מסר לסטיב קר שקלע סל ניצחון שזיכה את שיקגו באליפות. מאוחר יותר, על במת החגיגות בשיקגו, הוא התבדח וסיפר לאלפי האוהדים: "פיל ג'קסון אמר למייקל בפסק הזמן שייקח את הזריקה האחרונה, אבל מייקל אמר לו 'יודע מה, פיל, אני לא מרגיש נוח במצבים כאלה', ונאלצנו לחפש כיוון אחר. ואז הבנתי שאין לי ברירה אלא להציל שוב את התחת של מייקל".

קחו עוד רגע עם הבולס, הפעם בימי הפרישה הראשונה של ג'ורדן: הקבוצה של פיל ג'קסון פיגרה 2:0 מול הניו יורק ניקס בסדרת הפלייאוף של 1994. המשחק השלישי התקיים בשיקגו, והגיע ל־102:102 כשהשעון הורה על 1.8 שניות לסיום. ג'קסון, בצעד מפתיע, הימר על תנועה שתשחרר את הרוקי שלו טוני קוקוץ' לקליעה. סקוטי פיפן, הכוכב הגדול, התבאס עד כדי כך שסירב לעלות למגרש. בסוף קוקוץ' קלע וניצח עם הבאזר, אבל ג'קסון ירד מהפרקט בלי חיוך. האינסטינקט שלו התברר כמנצח והבחירה שעשה היתה בול־פגיעה - רק מה, פיפן איכזב אותו. ואגב ג'קסון, בספר שכתב לפני כמה שנים הוא הודה שאינו חסיד גדול של פסקי זמן, אפילו ברגעי מפתח במשחק, כי הוא מעדיף "שהקבוצה תבין כיצד להתמודד בכוחות עצמה ותפתח אופי". אז נכון שעם מספר טבעות האליפות של ג'קסון קשה להתווכח. אלא שזאת חוכמה די קטנה לא לקחת פסקי זמן כשג'ורדן/פיפן, שאקיל/קובי או קובי/גאסול הם נציגיך על הפרקט.

בחזרה במציאות, גם אריק אלפסי מתחבר לתחושות של השחקנים, ולא פעם משנה את הטקטיקה בהתאם: "במשחק שבו ניצחנו את גלבוע/גליל תכננתי לעשות פיק־אנד־רול עבור דנילו פינוק, אבל אז הוא אמר שהוא מעדיף אחד על אחד. הלכתי איתו, והוא קלע סל ניצחון מעל בריאן רנדל". מהצד השני עמד באותו משחק עודד קטש, גם הוא מאמן שהולך עם תחושת הבטן של שחקניו, אבל אבישי גורדון מסביר שיש גם צד שני לעניין הזה: "היו לנו פעמים שגוני יזרעאלי פנה לעודד וביקש ללכת איתו בדרך מסוימת וזה מה שבוצע, אבל היו גם פעמים שזה לא הצליח. ואז המאמן חושב 'איזה פיתה יצאתי', ולא בטוח שבפעם הבאה הוא ילך שוב עם אותו שחקן".

אוקיי, אז עד כמה חשוב לבצע את ההוראות?

פברואר 1986, ישראל נגד צ'כיה ביד אליהו, 90:90, פסק של זמן של צביקה שרף. "יש לנו 10 שניות בשעון של ה־30, ו־15 שניות במשחק", אומר המאמן. "מוציאים את הכדור, אאוט רגיל, ישראל (אלימלך) מקבל את הכדור. אחרי זה מיקי מקבל פה את הכדור, אתם מפנים, אתה זז לפה ואתה זז לשם, ואתה הולך לסל אחד על אחד. אם אנחנו קולעים סל - ללכת ללחוץ, לא לתת להם להוציא כדור ולבזבז את הזמן". שבע שניות לסיום קולע ברקוביץ' סל ניצחון בדיוק על פי ההוראות, צ'כיה מחטיאה ניסיון משלה, וישראל עולה לאליפות העולם היחידה בתולדותיה.

אז כן, ההוראות יכולות להיות בדיוק על הכסף, אבל יש גם מקרים אחרים. נסו לדמיין משחק על עונה שלמה, עם דופק מואץ וריח של סנסציה - ותקבלו את משחק מספר 5 בסדרת הפלייאוף בין מכבי תל אביב לבני השרון, ממש לא מזמן. בדקה וחצי האחרונות נלקחו שני פסקי זמן: דן שמיר ניהל אחד ארוך ומפורט. הוא חילק לשחקנים הוראות על גבי הוראות - אתה לכאן, אתה לפה, ואם ככה אז ככה, ואם לא ככה אז אחרת. בסוף, במהלך שלא דמה בכלל לתכנון המקורי, רון סטיל זרק והחטיא. דקה אחר כך הגיע תורו של פיני גרשון. הוא צרח שמונה פעמים "היי" כדי להסב את תשומת ליבם של השחקנים הלחוצים, התייעץ עם העוזרים במשך עוד כמה שניות, והספיק לומר שני משפטים שהאחרון בהם נותר קטוע כי מישהו הסיח את דעתו. השחקנים לא הבינו מה הם אמורים לעשות במהלך האחרון של המשחק, וכשהקבוצות חזרו למגרש, מכבי חטפה שלשה מאורי יצחקי.

שני פסקי הזמן האלה הלכו לשומקום, והעלו מחדש את השאלה עד כמה מאמנים מצליחים להעביר את המסר. אבישי גורדון טוען שאין הבדל בין פסק זמן בדקה השלישית או בדקה ה־39, ושמאמן טוב יעביר את המסר שלו בכל מקרה. גם קוז'יקרו נוטה להסכים, אבל מדבר גם על האלמנט הישן והטוב של המזל: "כדורסל זה משחק של טעויות ומשתנים, לא מתמטיקה מסודרת. אתה יכול לתכנן כמתקיף כמה שתרצה, אבל אם ההגנה לא מגיבה למה שאתה רוצה, מה שתוכנן בטיים־אאוט לא יצליח. על אחת כמה וכמה ברגעי הלחץ".

קוז'יקרו חוזר לסל האליפות הבלתי נשכח של הפועל חולון ב־2008, שקלע מאליק דיקסון: "לדעתי הסיפור שם בכלל לא היה מתוכנן, אבל נוצר מה שנוצר בהתאם לפעולות ההגנה של מכבי תל אביב. ובוא נניח שזה כן היה מהלך מתוכנן: הרי אם דיקסון היה מחטיא, היו אומרים שהטיים־אאוט לא היה מוצלח. בקיצור, כמו שאומרים בכדורגל, זה תלוי בשפיץ של הנעל". ובכל זאת, גם קוז'יקרו וגם גורדון מעריכים את הצלחת הביצוע של קבוצותיהם אחרי טיים־אאוט התקפי בין 70 ל־85 אחוז, כשהדגש הוא לאו דווקא על השאלה אם נקלע סל או לא — אלא אם המהלך בוצע בהתאם להוראות. 

"בחייאת ינקלביץ', מה אתה רוצה, שש וחצי בבוקר"

האם הסגנון של פסק הזמן מלמד משהו על שאר הזמן?

הנה דיאלוג־פסק־הזמן שהיה באמת בין המאמן רובי בלינקו לשחקן רוב בראון, מתוך משחק בין מכבי תל אביב לעירוני רמת גן שנערך לפני שנתיים.

בלינקו נוקב בשמות השחקנים שיחזרו לפרקט. רוב בראון אינו אחד מהם. הוא אומר לעצמו "זה בולשיט" ומתיישב על הספסל, אבל שנייה אחר כך קם וצועק לעבר המאמן: "זה בולשיט".

בלינקו: "סתום את הפה".

בראון: "זה בולשיט, זה בולשיט".

בלינקו: "רד לחדר ההלבשה".

בראון: "אני לא הולך לשום מקום".

בלינקו: "סתום את הפה המזוין שלך".

בראון מנסה להתקרב למאמן. כמה שחקנים מרחיקים אותו בכוח מהמטרה.

בלינקו: "אתה גמור. תורידו אותו לחדר ההלבשה".

למחרת הושעה בראון, וכעבור יומיים נוספים שוחרר מהקבוצה.

מה שקרה ברמת גן היה קיצוני על פי כל קנה מידה, אבל ברור שהסגנון אומר משהו על היחסים בתוך הקבוצה - ובטח על הלך הרוח של המאמן. על הסטייל הייחודי של מיקי דורסמן כבר עמדנו, אז נזכיר גם את אלי רבי, שכיבד מאוד את השחקניות שלו לאורך השנים ופתח כמעט כל פסק זמן ב"ליידיס" (אגב, מנהג ששרד אצלו גם באימונים הראשונים בקבוצת הגברים של הפועל עפולה); את עודד

 קטש, שתמיד מרביץ כריעה ומשרטט על הלוח הטקטי; את גיא גודס, שגם הוא לא זז ימינה ושמאלה בלי הלוח; את פיני גרשון, שכבר שנים לא כרע ולא שירטט; ומנגד את דן שמיר, שמאוד אוהב שרטוטים - ושבמקרה שלו העידו פסקי הזמן המצולמים על דברים הרבה יותר מעניינים מלוח טקטי.

זה היה כששמיר אימן בהפועל ירושלים. באחד המשחקים במלחה נראו ראמל קארי ומרקוס סלוטר בוהים בנקודה בחלל האוויר בזמן שהמאמן הסביר מה לעשות בפירוט וביסודיות אופייניים. הסצנה ההיא שימשה מראה למצב הקבוצה מבפנים, והקצר בין מספר שחקנים למאמן באותו זמן היה רמז לבאות: עוד לפני שהסתיימה העונה הרגיש שמיר שהוא לא יכול לקדם את הקבוצה, והתפטר.

טיפה מעבר לים, אצל יאניס יואנידיס - המאמן היווני הנודע שמשמש כיום חבר פרלמנט - שחקנים ישבו על הספסל בטיים־אאוט והקשיבו לכל מילה בזמן שהוא התכופף וקירב את פרצופו המאיים לכל אחד מהם. הוא היה מלווה את ההסברים שלו באצבע זקורה, ושחקנים שהעזו להמרות את פיו לא חזרו על אותה טעות פעמיים. עד היום זכורה סטירה מצלצלת של יואנידיס ליורגו סיגאלאס על ספסל האורחים ביד אליהו לעיני אולם ומלואו.

הרחק מעבר לאוקיינוס האטלנטי, במשחק מספר 2 של בוסטון סלטיקס נגד הלייקרס בסדרת הגמר האחרונה, דוק ריברס מסלטיקס לא היה יכול להמתין שהשופטים יראו את הסימון שלו לטיים־אאוט, ופשוט זינק מהספסל לאמצע המגרש. לארי בראון לעומתו - אולי פשוט מתוך התחשבות בעייפות של השחקנים ובקושי שלהם להתרכז - היה הרבה יותר מאורגן בימים היפים של פילדלפיה ואלן אייברסון, ונהג לחלק את המשימה לקטעים. "אוקיי חבר'ה, עד כאן טוב ויפה", הוא נהג להגיד להם. "עכשיו בואו ננצח בשתי הדקות הבאות, ואחר כך נדאג לשאר".

מה בדיוק עושה עוזר המאמן בדקה הזאת?

אני חוזר לרגע לסיפור של גרשון וגורדון בגמר גביע המדינה 96', כי הוא נותן זווית נוספת על דמות אחרת בזירת הטיים־אאוט: עוזר המאמן. כאמור, מי שקלט משהו באוויר באותה נקודה מתוחה לא היה גרשון אלא דווקא ארז אדלשטיין, וזה בתקופה שהיה פחות נהוג להתערב בענייניו של המאמן במהלך פסק הזמן. עשור וחצי מאוחר יותר מאפשרים הרבה מאמנים ישראלים לעוזרים שלהם להתבטא, וגם יותר מזה. האצלת סמכויות? עצלות קלה? פרגון ושיתוף? כנראה שגם וגם וגם. ואולי גם זה: בחסות החוק הרוסי המלאכותי שמחייב שיתוף שני ישראלים במשחק בכל זמן נתון, הצד הטכני של ניהול המשחק נעשה עוד יותר מסובך עבור המאמן הראשי. עכשיו הוא גם צריך לדאוג שלא להיכשל בגלל העיזים שתקעו לו, והוא משחרר חבלים וסולמות לעוזרים שלו כדי שיחלצו אותו ממבוכה ומנפילה לתהומות.

לאורך העונה האחרונה - וכמעט בכל פעם שנותרו רק כמה שניות - פיני גרשון פינה את הבמה לשרון דרוקר, ששירטט קווים וחיצים ועיגולים על הלוח והצליח לא רע בדרך כלל. אלעד חסין היה פעיל מאוד בפסקי זמן לצידו של אבי אשכנזי במכבי חיפה, עד כדי כך שעכשיו הוא כבר המאמן הראשי. רועי חגאי מקבל כבר שנים קרדיט פתוח מאפי בירנבוים, מאחורי ולפני הקלעים. למתן חרוש היה מלוא הקרדיט בשנתיים האחרונות לזרוק הערות והכוונות לשחקנים לצד גיא גודס בהפועל ירושלים, גם בלי להידחף בכוח לפריים.

לפני כמה שנים לקח את זה אפי בירנבוים לנקודת קיצון. לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל היתה תקופה בהפועל תל אביב שהעוזר שלו, עמי נאווי, העביר את כל פסקי הזמן לאורך משחקים שלמים בזמן שאפי עמד בצד והביט. מאוחר יותר חזר בירנבוים לעצמו, ושב לפעול. אז כן, עוזרי המאמן הם כבר מזמן לא קישוט והפכו למשמעותיים יותר לא רק בעבודה שמאחורי הקלעים, אלא גם בפסקי הזמן ובמשחק החי.

כרגיל, גם המגמה הזאת נראית גדולה יותר ברגע שמעיפים מבט לאמריקה. אם פעם הסתפק כל מאמן אירופי בעוזר אחד וכיום שניים נחשבים לסטנדרט, אז מאמן אן.בי.איי עובד בדרך כלל עם שלושה עד שישה עוזרים (לא כולל מאמני אתלטיקה וכושר גופני). חלוקת העבודה לא תמיד זהה אבל מתבצעת בערך בסגנון כזה: עוזר אחד אחראי לענייני הגנה, אחד להתקפה, אחד למעקב על קבוצות יריבות, אחד לשיפור כדרור, הובלת כדור וקליעה אצל גארדים, ואחד לאימונים אישיים של גבוהים (כמו קארים עבדול ג'באר לאנדרו ביינום בלייקרס, או פטריק יואינג לדווייט הווארד באורלנדו). מצד שני, באן.בי.איי אין דבר כזה שעוזר מאמן יעביר פסק זמן. הגיוני לגמרי בהתחשב באופי הממודר והמדורג של כל דבר באמריקה.

האם יש הבדל בין פסק זמן לטיים־אאוט?

"חמשת המופלאים" של מישיגן נגד צפון קרוליינה בגמר טורניר המכללות, 1993. צפון קרוליינה מובילה 69:72 ונותרו 46 שניות לסיום. אחרי פסק זמן צועק סטיב פישר, המאמן של מישיגן, לשחקנים שלו: "תזכרו, אין לנו יותר פסקי זמן". כריס וובר מצמצם ל־72:71, פאט סאליבן קולע אחת מהעונשין לזכות צפון קרוליינה, מחטיא את הזריקה השנייה, והריבאונד של וובר. הרכז של מישיגן נע לכיוון קו החצי ומותיר את וובר לכדרר ולהתקדם בעצמו. וובר מתבלבל, נלחץ ומנסה להזמין פסק זמן, אבל אף אחד מהשופטים לא רואה. על השעון יש עוד 20 שניות, אבל וובר ממהר מאוד משום מה, ממהר מדי. בדרך הוא גם מבצע צעדים, אבל השופטים לא שמים לב למרות המחאות הרמות מהספסל של צפון קרוליינה.

וובר מבולבל, ואף אחד מהגארדים לא מגיע לעזור לו. צפון קרוליינה לוחצת עליו ומכניסה אותו למלכודת, הוא מפסיק לכדרר ונתקע נואש קרוב לספסל של מישיגן כשהוא זקוק לעזרה. הלחץ עצום. הוא מבין שלאיש אין מושג מה לעשות, מביט לצדדים, מחבק את הכדור ומסמן בכפות ידיו תנועת טי, שמשמעותה בקשה לפסק זמן. על השעון נותרו 11 שניות לסיום. בדיעבד התברר שהשחקנים שעל ספסל מישיגן צעקו לעברו: "אין טיים־אאוט, אין טיים־אאוט". וובר חשב שהם צועקים "טיים־אאוט, טיים־אאוט". התוצאה: כדור עובר ועבירה טכנית, צפון קרוליינה זוכה באליפות - וכריס וובר חיוור, בוכה, וחוטף צלקת ותווית של לוזר שמלווה אותו גם לאורך כל ימיו באן.בי.איי וגם לאחר פרישתו. האירוע הטראומטי והמצלק הזה זכה לכינוי המפורסם "פסק הזמן מהגיהנום".

בתוך הסיפור הזה מסתתר שוני בולט בין הכדורסל האמריקאי לאירופי בכל הנוגע לפסקי הזמן, אולי הכי בולט לצד האופציה הקיימת באן.בי.איי לצאת לטיים־אאוט מקוצר של 20 שניות: בארצות הברית לא רק מאמן רשאי לבקש פסק זמן, אלא גם השחקנים. לכן אפשר להיתקל פה ושם באמריקאים צעירים שמגיעים לראשונה לשחק באירופה, ובתקופת ההסתגלות לחוקים השונים נוטים לבקש מהשופט פסק זמן במהלך משחק. מעבר לזה, בכדורסל המכללות תיענש קבוצה בעבירה טכנית ובהעברת הכדור ליריבה אם שחקן או מאמן הזמין פסק זמן בלי שנותר כזה במכסה הקבוצתית; באן.בי.איי הפרה כזאת מעבירה את הכדור ליריבה, ואין עבירה טכנית.

לפני כשנתיים ביקש וולי שצ'רביאק פסק זמן במשחק בין פיניקס לסיאטל. זה קרה רגע לפני שעברו חמש שניות, והקבוצה לא הצליחה להכניס למגרש כדור חוץ. לפני שהכדור יעבור ליריבה חשב שצ'רביאק שיהיה חכם לקחת פסק זמן ולטכס עצה באופן מסודר, אבל לא ידע שתמה המכסה הקבוצתית שלו. בקיצור, זה נגמר בניצחון 103:99 לפיניקס. אז מה, אולי עדיף שהאמריקאים יוותרו על העניין? לא מספיק שמאמנים לוקחים טיים־אאוט ועושים שטויות, צריך שגם שחקנים יעשו את זה?

האמת היא שזה לא עומד לקרות בקרוב. להפך: יותר ויותר מאמנים - ונייט מקמילן מפורטלנד טרייל בלייזרס בראשם - עובדים על תרגילים בתום פסקי זמן לא רק בטרום העונה ומחנות האימונים כמו רוב המאמנים, אלא גם לאורך העונה הסדירה. יותר מזה, האמריקאים כל כך עסוקים בטיים־אאוט שלהם, שלפני כמה שנים החל האתר 82games.com לעקוב מקרוב ולפתח את סטטיסטיקות הקלאץ', כולל בדיקה של התנהגות קבוצות בשני המהלכים שאחרי פסק זמן (Post-Timeout Performance) בפרמטרים של איבודי כדור, אחוזי קליעה, נקודות ספיגה וכיוצא באלה.

אוקיי, אז הם קצת מטורללים. אבל זאת רק עוד הוכחה לכך שהטיים־אאוט המפוהק מפעם הפך לחלק בלתי נפרד מהמשחק בעיני האוהדים והצופים - אפילו שאין בו כדרור, ריבאונד, חסימה או הטבעה, אלא רק אינטראקציה בין אנשים. הרי זה, כמו שאמרתי בהתחלה, מה שבאמת מעניין.