ככה לא בונים משפחה

"לצערנו הרב, בעולם המודרני גורמים לבנות ללמוד תואר ראשון, אחר כך תואר שני ורק אחרי זה חושבים על הקמת בית ורק לאחר מכן להיות אמא" - כך כתב הרב דב ליאור במאמר בנושא הרווקות המאוחרת במגזר הדתי, שהתפרסם בעלון "גילוי דעת" שיצא לאור בשבת האחרונה. לדברי הרב ליאור, ככל שמתבגרים, קשה יותר למצוא בן זוג מתאים.

"כאשר אדם צעיר יש לו להיטות ומוטיבציה להקים בית וגם אם יש חיסרון קטן מתגברים על כך, מרוב הלהיטות. היום בנות הולכות לשנתיים שירות לאומי, שנה מדרשה ורק אחר כך מחפשות חתן. לדעתי עדיף שבנות לא יעשו שנתיים שירות לאומי אלא רק שנה אחת", פוסק הרב ומאמין שזהו הדין גם לגבי לימוד תורה לנשים. "כמובן שלימוד התורה חשוב, אבל נשים לא חייבות בלימוד תורה, הן חייבות להיות אמהות", כתב הרב.

התחושה שעולה מדבריו של הרב ליאור היא שבחורה דתיה צריכה לבטל את שאיפותיה, לצמצם את אופקיה ולחסוך מעצמה מגוון חוויות חשובות ומעצבות רק בשביל שתוכל להקדיש את עצמה למציאת חתן - וכמה שיותר מהר יותר טוב. לא משנה אם היא מרגישה לא מוכנה, לא משנה אם הבחור ממש לא בשבילה (העיקר שיש להיטות), לא משנה אם האדם שהיא היום לא יהיה דומה בכלל לאדם שהיא שואפת להיות אחרי שנתיים שירות לאומי, שנה במדרשה ולא עלינו לימודים באוניברסיטה. העיקר שהסטטיסטיקה לטובתנו, וגיל הנישואין יורד.

כמה אומללות ומתוסכלות ישנן בתוך המודל שהרב ליאור בונה? כנראה המון. כמה בחורות דווקא נשארות ברווקותן בגלל "כללי הזהב" של הרב? הרבה מאוד. אני חושבת שברגע שבחורה שמתכננת לעצמה עתיד אחד שכולל רק נישואין והולדה, היא עושה טעות מרה ולמעשה הופכת את עצמה מעולם ומלואו לאישה שכל כולה רחם ושליה.

אם משפחה היא הדבר החשוב ביותר שיש לנו, עדיף בעיני להגיע למשימה הזו כאדם עצמאי ובשל, עם נפש מעוצבת ולא מתוסכלת. הרב ליאור אף ציין שבנות צריכות לוותר על שנת השירות השנייה ועל לימודים במדרשה. לא משנה אם אותה בחורה רוצה לשאת בעול השירות כמו אחיותיה החיילות שמשרתות שנתיים, לא משנה אם נפשה של אותה בחורה חשקה בתורה והיא מעוניינת להבין לעומק את דרך החיים שבה היא בחרה, לא משנה אם אותה בחורה רואה בהשכלה (גם הכללית, לא עלינו) ערך של ממש - כל זה מצטייר בעיניו של הרב כמכשול מעכב ולא כבונוס חשוב ומעצב.

ומה עם האהבה?

אני התחתנתי בגיל 20, ולפי "מדד הרב ליאור"- אני כנראה מצטיינת. מה עשיתי בשנתיים שלפני נישואיי? שרתתי בצה"ל, לא עלינו. אפילו המשכתי לשלש שנים בסדיר, כנראה מה שהיה פוסל אותי בשידוכים רבים אם הייתי בשוק הפנויים פנויות.

למה לא התחתנתי עם אותו עלם חמודות כבר בגיל 18? כי הרגשתי שמגיע לשנינו לצאת מהבועה, להתעצב ולהתפתח. הרגשתי שאחרי שנתיים בצבא, שביגרו אותי ושינו את השקפת עולמי באופן משמעותי - אני בוחרת מחדש בבחור שאיתו יצאתי מהתיכון. אני בעצם אומרת לו: "זו לא רק אהבת נעורים. עכשיו, אחרי שהשתפשפתי שם בחוץ, אני הרבה יותר בנויה להקים איתך בית. "לי זה לקח שנתיים בצה"ל, יש כאלו שזה לוקח להן חמש שנים בהודו או שבע שנים שבהן הן מעדיפות להוציא תואר שני ולא רק לחפש אחרי חתן וליל כלולות. בבקשה - אל תעמדו

מעלינו עם סטופר, זה בטוח לא עוזר לקבל החלטות. וזה גם לא ממש רומנטי.

ורק מילה אחת נעדרה מכל הדיון הזה. אהבה. נו, הרגש החמקמק הזה שאנחנו מנסים לתפוס וכל כך הרבה פעמים עדיין מתעוררים רק עם אוויר ביד. הכמיהה החזקה הזו למאהב ושותף, שגורמת לנו כל כך להשתדל ולחפש ולמצוא חן - בלי קשר לשום כלל, לחץ חברתי או מצווה, חשובה ככל שתהיה.

אני מאמינה שבמקום לסמן מטרות על לוח, בעיקר בעניינים שבלב, עדיף להרפות ולתת לצרכים האנושיים שלנו לעשות את שלהם. תרשו לנו להתבלבל, להתבגר, להיפרד, להסתנוור, להישבר - אולי זה ייקח קצת יותר זמן, אבל אנחנו מבטיחים שכשנבחר בזמן הנכון את האהבה הנכונה - נקים אחלה בית נאמן בישראל.