אהבה זה כואב

חג האהבה שוב בפתח, והפעם נמענו מייסורי ורתר הצעיר, מאנה קרנינה ושאר קורבנות הרומנטיקה הקלאסית. הם באמת לא נחוצים כשיש אהבות ספרותיות מגוונות כל כך, אם כי לא תמיד שמחות כל כך.

הם לא חיו באושר ובעושר: אריאדנה ותזאוס, בת הים והנסיך

במיתולוגיה היוונית אפשר לספור על אצבעות יד אחת את סיפורי האהבה שיש להם סוף טוב, ולא בפגישות בשאול או בהפיכה לשיח דפנה או לפרה האהובה על זאוס. גם במסגרת הזאת הסיפור הזה חריג במימדיו הטרגיים. אריאדנה, בת מלך מינוס שבכרתים, חייה בצל המבוך המאיים בממלכה, עליו שמרה מפלצת מתוחכמת - המינוטאור.

בת הים. נסיכים לא נישאים לבחורות עם סנפירים וריח גפילטע (צילום: AP)

איש לא ידע כיצד לצאת מן המבוך, גם לא תזאוס יפה העין שהגיע לעיר וניסה את מזלו. היא התאהבה ונתנה לו את התוכניות ההנדסיות של הלבירינת ופקעת חוטים: הוא יצא משם, ובערבו של יום ברחו מחמת זעמו של המלך והפליגו לאי השומם נקסוס. היא נרדמה, הוא התגנב לסירה והשאיר אותה לגווע שם לבדה ברעב ובצמא – וגם התחתן אחר כך עם אחותה פדרה.

אהבות עתיקות: מעשה גנז'י ואבלאר ואלואיז

מקובל לראות ב"מעשה גנז'י" את הרומן הראשון שנכתב אי פעם, והוא מגיע דווקא מיפן, ארץ שאין לה מסורת רצינית של כתיבה כזאת.

בראשית המאה ה-11, כשבני אירופה היו עסוקים במסעות צלב, הגבירה מוראסאקי שיקיבו מצאה שיש לה די זמן פנוי לתעד את עלילותיו האמיתיות והבדיוניות של בן האצולה גנז'י, אלמן צעיר שאשתו מתה בגלל קנאתה המטורפת של פילגשו, ואהבתו לאשתו השניה היא חלק מן העלילה שמתקדמת, סיפור אחר סיפור, לא אל האושר כי אם אל מלאותם של החיים.

מעשה גנז'י. הרומן הראשון

כמעט מאה שנים לאחר מכן, בפריז התוססת של תחילת הרנסנס הראשון, הכומר, הפילוסוף והמורה הכריזמטי אבלאר מתאהב בעלמה אינטליגנטית בת 15 והיא נכנסת להריון. כדי להסתיר את החטא הנורא מדודה ואפוטרופסה, מבריח אבלאר את אהובתו לכפר, שם היא יולדת בן – והסוד מתגלה.

הדוד מאלץ את אבלאר להינשא לאלואיז בסתר, כיוון שאבלאר הוא כומר ואסור לו: היא דווקא מתנגדת, אבל איש אינו שואל אותה לדעתה. אחרי שנישאו, בטרגדיה של טעויות, נדמה שאבלאר זונח את אלאיז והוא נוקם בסירוסו של האחרון. מרוב צער שניהם פורשים למנזרים שונים ובמשך 20 שנה מנהלים חליפת מכתבים יפיפייה, מדהימה בעוצמותיה ובכנותה ובמגוון הנושאים בהם היא עוסקת, עם רמזים עדינים למה שהיה פעם ולמה שיכול היה להיות.

קוראים לזה אהבה? "סיפורה של או" ו"הנשיקה"

הוא הצליף בה, הטביע בה חותמות בברזל מלובן, קשר אותה הפוך מהתקרה, נעץ בגופה כל דמוי-פאלוס אפשרי, הפך אותה לשפחת המין של כל קרוביו וידידיו, השפיל אותה, אנס אותה – והיא, מטומטמת שכמותה, ביקשה את נפשה למות כשמאס בה. במסורת המהוללת של המרקיז דה סאד, כתבה פולין ריאז' רומן שהוא אגדה ארוכה ואפלה על יחסי סאדו-מאזו, ניצול ותלות ומחיקה של זהות נשית. אפילו הצרפתים התפעמו.

הריסון. תרגיל ספרותי או דיווח אמיתי? (צילום: ג'ויס רביד)

אהבה, משפחה וצרות אחרות: "השועל" ו"אהבה"

ד.ה. לורנס שלח שתי אחיות לחווה מבודדת, לחיים של עבודה חקלאית קשה ונטולת זוהר בלב הטבע הפסטורלי. השלווה מופרת, כמובן, כשאל המקום מגיע גבר אחד, חייל משוחרר ועגמומי, ושתיהן נופלות ברשתו, ומסכנות תוך כדי כך את הקשר ביניהן וגם את עצם החיים שבחרו להן. לפעמים טוב היות האדם לבדו, במקום בתחרות עם אחותו על ליבו של זר מאיים.

לורנס. לפעמים טוב היות האדם לבדו

יש אהבה אחרי הנישואין: "יומניו של ויקטור קלמפרר" ו"חיים סחופים"

מה שמשותף לשני הספרים הללו הוא המבט הבוגר של הכותב על הדמות לצידה בחר לחיות את חייו, וכיצד גם המבט וגם תהפוכות החיים הופכים את האפוס של הנישואין לדרמה. ויקטור קלמפרר חב את חייו לאשתו, פשוט כך.

היא היתה ארית, הוא היה יהודי והעובדה הביולוגית האיומה הזאת הצילה אותו מוות לאורך רובה של מלחמת

העולם השניה, בה כתב יומנים מרתקים בעושר ההבעה, באינטליגנציה ובציניות המפוכחת שלהם. הגם שהמלחמה, ולא האהבה, היא הגיבורה ראשית של היומנים, האינטימיות של בני הזוג קלמפרר בוקעת וזוהרת מבין הדפים בעוצמות שיכולות רק לגרום לאוהבים טריים ומפונקים לקנא.