הסיפור האולטימטיבי להדרכה

כל מדריך בתנועת נוער יודע שהפעילות הכי בסיסית - ולעתים קרובות הכי יעילה - היא סיפור חזק וטוב, שמוביל לדיון ער ומעשיר. אלא שלפעמים הבעיה היא למצוא את הסיפורים הטובים שעדיין לא הפכו למרופטים מרוב מיחזור. לקראת תום תקופת משלוח הסיפורים לתחרות "אגדתא 3" של ynet ובני עקיבא, בוגרי התנועה מגישים את הסיפור האולטימטיבי לפעילות. 

לשמוע בכיו של התינוק

אייל ברגר, רכז בגרעיני נחשון

כשקמה ישיבת ההסדר הר-עציון שאלו את הרב עמיטל זצ"ל מה יהיה הדבר המיוחד בה, והלה השיב בסיפור חסידי על אדמו"רי חב"ד.

מסופר על הרבי הזקן, רב שניאור זלמן מלאדי, שהגיע פעם לבית בנו. ישב הוא בחדר הפנימי ועסק בתורה בהתלהבות. בחדר האמצעי ישב בנו ולמד תורה, ובחדר החיצון ישן הנכד, בעל ה"צמח צדק", ישן בעריסה. פתאום התעורר הנכד ופרץ בבכי קורע לב. הבן שישב בחדר האמצעי היה כל-כך שקוע בתורה שלא שמע את בכיו, אבל הרבי הזקן, שישב בחדר הפנימי, שמע את קול הבכי, עבר על פני החדר האמצעי, הרגיע את התינוק המוטל בעריסה וכשחזר שב ועבר על פני בנו ואמר: מי שעוסק בתורה ואיננו שומע קול בכיו של תינוק, יש לחשוש לפגם בתורתו.

סיפור זה הפך עם הזמן לסיפור המכונן של הישיבה. אמנם, לדעתי, אין הוא מבטא את עולמה של ישיבת הר עציון בלבד. הוא מתמצת, במידה לא מבוטלת, את סיפורה של הציונות הדתית כולה, שכן טמונים בו מסרים שראויים להיות נר לרגלי חניכי התנועה ובוגריה: הסטת המוקד של עבודת ה' מעולם לימוד התורה לעולם המעשה, הצבת האחריות על כלל ישראל (התינוק במובן הלאומי) במרכז תפישת עולמנו, החייאת דברי חז"ל בדבר הדרך ארץ שקדמה לתורה והקביעה הבלתי מתפשרת שהבסיס לחיי תורה הוא הרגישות והאהבה לזולת, העמדת עולם הרגש והכוונה הטהורה במוקד עבודת האלוהים, ובעיקר - עיצוב דמות של אדם דתי שאינו מנוכר לאנושיותו, אלא רואה בה מבוא ונדבך מרכזי בעבודת ה' שלו, בבחינת "אנשי קודש תהיון לי".

עקרונות אלו הם מיסודות הסיפור הציוני-דתי, ולכן ראוי הוא סיפור זה להיות לכר לגידול חניכנו.

אלה תולדות חיי

חני סלע- מדריכה בסניף תל אביב צפון

בחדר קטן ואפור כטלית/ יושב איש זקן וסב.

יושב איש זקן, יושב וחושב/ ועושה את חשבון חייו. 

חושב: עוד מעט ויבוא הקץ/ מה ידעו הנכדים אודותי? 

אבא טרוד ואם עצבנית/ ואחות שצועקת עלי.

אח...מה יש לכתוב על ילדות שכזאת/ אתחיל מימי נעורי...

יושב איש זקן, יושב וחושב/ ועושה את חשבון חייו.

כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה/ פצעי הבגרות הדוקרים.

הפחדים שהעיקו עליי/

מה יש לכתוב? נעורים רגילים/ אתחיל בימי נישואי...

יושב איש זקן, יושב וחושב/ ועושה את חשבון חייו 

דירה...הלוואה...מכונית.../ הלוואה... ומריבות עד לב התקרה.

ו...תינוקת שנייה...שעות נוספות/ ולבן-בר מצווה, חתונה.

מה יש לכתוב על אותן השנים?/ אתחיל מתקופת הזקנה...

והבן והבת חיפשו בית- אבות/ והבנת- אתה מיותר...

או..הפחד הזה בלילות, בלי שינה/ שאולי לא תראה עוד אור.

כמו שכנך מימין, כמו אותה הזקנה/ שליווית אתמול אל הבור...

יושב איש זקן, יושב וחושב/ ועושה את חשבון חייו.

דף ריק לפניו, ולמעלה כתוב:/ אלה תולדות חיי... 

אמנם עברו ארבע שנים, אך אני זוכרת את השקט הזה טוב. השקט שהשתרר אחרי שהמדריכה סיימה להקריא את הקטע "אלה תולדות חיי" של שמעון ישראלי. באחד הסמינריונים של בני עקיבא למדתי שיש הרבה סוגי שתיקות, ועד היום אני מתקשה להחליט אם אז זו היתה שתיקה של הלם או שתיקה של מחשבה עמוקה.

אני לא יודעת איך להסביר למה זה הקטע שהכי נוגע ללב. אולי הפשוטות שבו, החרוזים או סתם נקודת המבט של אדם זקן. דבר אחד אני יכולה להגיד בביטחון - הקטע הזה הוא קטע שמשנה תפיסת חיים. כשקוראים את הקטע, מתעורר בך רצון אדיר לעשות משהו עם החיים שלך. המשפט המוכר של מהספדו של יוני נתניהו "החיים אינם אוסף השעות שבין לידתו של אדם למותו, אלא התוכן והמהות שאנו יוצקים לתוכם" מצטייר לך באופן הרבה יותר ברור.

שנתיים אחרי, כשנכנסתי להדרכה, אחת הפעולות הראשונות שהעברתי הייתה על הקטע הזה. השקט שזכרתי בתוך חניכה פעל גם בתור מדריכה. לפני חצי שנה, כשערכנו ראיונות כניסה להדרכה ואחד החניכים אמר שזה הפעולה שהוא הכי זוכר, חייכתי לעצמי בלב עם הרגשה ש"אני את שלי עשיתי".

ההינדיק

תחיה פוקס- רכזת שבטי יובל במחוז דן

הנה עולה במוחי אותו סיפור קסום על ההינדיק (תרנגול הודו) שסיפר ר' נחמן מברסלב. אותו בן מלך שעשה עצמו לתרנגול ואכל עירום את פרורי הלחם המפוזרות על הריצפה. לא עזרו למלך כל יועציו וחכמיו, ולא עזרו כל הטענות והבקשות כלפי הבן שהתעקש כי הוא להתנהג כבעל חיים. עד שבא אותו זקן ולימד את המלך (ואותנו) כיצד ניתן על-ידי חיבור פשוט להביא את האדם לתיקונו - לא על-ידי ניתוקו וחיברו אל המציאות הרגילה, אלה על-ידי הבנה גמורה של המצב וקבלתו. החכם עשה עצמו גם כן כתרנגול, וממקום זה מצליח לשנות את התנהגות שניהם לאנושית, שנית.

ר' נחמן מעלה על הדף שאלה הקושרת אותנו בכל תחום שהוא, שכן אותו טירוף נוגע בכל. השאלה הגדולה היא איך מתייחסים לאותו טירוף?סיפורו של ההינדיק משקף לנו את היחס שלנו למציאות החברתית מסביבנו, ואיך אנחנו מנסים להתמודד איתה. 

למעשה, רבי נחמן הציג לנו דרך הפיתרון הנכונה, כזה שנובע מתוך הבנה. שכן מה עשה אותו חכם זקן? לא הסתכל על הדברים מלמעלה אלא הלך למקור בדק חקר, הרגיש... וברגע שהתחבר לגמרי לבעיה רק אז הצליח להוציא את בן המלך מהטירוף. כשבאים אנו לדבר על כל נושא, צריכים להבין מה מקור הבעיה, לרדת לשורש הדברים ורק כך נגיע לפתרון טוב ושורשי.

כוחן של מילות עידוד

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, ולפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כל שאר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור. כשהם ראו עד כמה הוא עמוק, הם צעקו לצפרדעים שנפלו: חבר'ה, אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות. שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכים לצעוק להם ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם כל סיכוי... בחיים לא תצאו מכאן...

אחד הצפרדעים מהבור שמע בעצתם של הצפרדעים ואז אט אט אפסו כוחותיו, הוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור.

הצפרדע השני, לא ויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים

מפתח הבור, חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם... הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות. בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא קפץ אפילו חזק יותר... ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק והצליח לצאת החוצה מהבור.

כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו חבריו הצפרדעים: איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק... בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש... הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...

הסיפור על חבורת הצפרדעים תמיד נמצא בכיס, ומתאים לכל מפגש קבוצתי. על היכולת לחרוץ גורלות במילים, לטוב ולרע. על חבורת הצפרדעים שטמונה בנו כחברה ולפעמים כיחידים, ועל הצד השני שקיים בנו ולפעמים אנחנו מתעלמים ממנו ולא מאמינים ביכולות שלנו לגבור על כל מכשול, מילולי ופיזי. הכי פשוט: להאמין בעצמנו ובטוב ליבם של בני האדם.

• כאן תוכלו לשלוח את סיפוריכם לתחרות "אגדתא 3". מהרו, בעוד פחות משבוע המועד האחרון להגשת סיפורים.