בכל הנתיבים שאפשר

"עם כל הכבוד להם, מי שבאמת צריך לזכות בפרס הזה הוא השחקן עודד קוטלר" (מולי שפירא, לשעבר ראש מחלקת התרבות של גלי צה"ל, על ההחלטה להעניק את פרס ישראל בשנת ה-60 למדינה לרנה שיינפלד וניסן נתיב, מתוך ראיון ב"ידיעות אחרונות").

נתיב, בימיו האחרונים. התמודדות, לא רק מחווה (צילום: תומריקו)

נתיב מקים את הסטודיו ב-1963. נתיב מת בחודש ניסן 2008. נתיב (נוטוביץ') נולד ב-1922. נתיב למד או לא למד בשנות ה-50 אצל אטיין דקרו. 21 יורשיו של נתיב מקבלים את יצירות האמנות שהבטיח להם בצוואתו. סדר כלשהו, כרונולוגי או נושאי, אם תחפשו, לא תמצאו בסרטו של שלומי חיון - "המורה למשחק", ששודר אמש (ב') ב-yes דוקו.

מה שכן היה בסרט הזה, בניגוד גמור לדמותו של נתיב כפי שהוצגה באופן אחיד לאורך הצילומים כולם, זה רגש, והרבה. הקשיחות של נתיב, כך נדמה, הולידה דווקא רכות אינסופית ביחס אליו מצד תלמידיו ומקורביו, והם, ביראת כבוד, ניסו וחלקם אף הצליחו להראות אהבה לאיש שכנראה לא ידע להראות להם אהבה.

לא עוד מניפסט חנפני

ובחזרה לאמירתו של שפירא ולמיקומו של נתיב בממסד הישראלי: אחד מיתרונות הסרט של חיון הוא ללא ספק ההתמודדות האמיצה של הבמאי עם דמותו השנויה במחלוקת של נתיב. למרות שבתחילה היה נדמה כי מדובר בעוד מניפסט חנפני למורה שבמותו היה גדול מבחייו - כנהוג עם גיבורי תרבות במחוזותינו - חיון לא נמנע מהצבת ידידיו של המנוח אל מול המצלמה כדי שאלה יגידו שהוא לא היה אדם קל.

עם תלמידי בית הספר. כולם היו בניו (צילום: אילן בשור)

כך, מספר אחד ממקורביו על הפגישה בעיריית תל אביב, בה הטיח נתיב את כל מה שחשב על פקידי העירייה בפניהם; אחר יודע לומר שמעולם הוא לא זכה לאמירת "תודה" מצד האיש שמאחורי המשקפיים; ועוד אדם אחד, אמיץ, מורה בבית הספר,

אומר ש"ניסן קיבל החלטות לא טובות בחייו", ובראשן התקציב שהוא רצה לבית הספר אך לא הלך לבקשו, אלא טען כי "זה מגיע לו".

החלק החסר בסרט, לטעמי, היה ההצצה המצומצמת במיוחד שניתנה אל פגישותיו של נתיב עם המועמדים לקבלה ללימודים בבית הספר, כמו גם זו המוחמצת שניתנה אל חדרי החזרות והשיעורים בהנחייתו של המורה. מאלה נאלצנו להסתפק בשיחת הקבלה ללימודים של השחקן אלון לוי, בשיעור קבוצתי ממנו ראינו רק שניות ספורות ומשיעור אישי עם אחד התלמידים. זאת למרות שלדברי חיון הנשמעים לאורך הסרט הוא צילם מאות שעות של חומרי גלם.

התלמידים, על פי נתיב, היו ילדיו. את הסטודיו, מפעל חייו, הוא הגדיר כאשתו. כירושה, כאמור, חילק 21 יצירות אמנות ל-21 ממוקיריו. אבל ירושתו האמיתית לילדיו ועולם התיאטרון הישראלי, כך ניכר בסיכומו של הסרט, היא כפי שאומר בו אחד המרואיינים - "ה'כדור' שניסן נתן לשחקנים, זה שמחלחל לאט לאט ושמונה, או עשר שנים אחרי, מתפוצץ בגוף והופך אותך לאיש מקצוע, ואז אתה אומר לעצמך 'אה, נכון, ניסן'". באמירה הפשוטה הזו אפשר אולי לסכם את המפגש של חיון ושלנו הצופים עם המורה למשחק.