את הנשרים הצלנו - אבל גמלא לא תשוב לעצמה

4 לפנות בוקר, יום חמישי, 27 במאי. הטלפון מצלצל: "יעל, שלום, זה רועי, השעה ‭,04:00‬ יש שריפה בגמלא, אנחנו קוראים לכל מי שיכול לבוא לעזור‭."‬

- "אני יוצאת, אדבר איתך מהדרך‭."‬

בדרך לשמורה מתרוצצות מחשבות בראש. מה זה אומר שיש שריפה בגמלא? שהשמורה נשרפת או שעומדת להישרף? שכולם כבר שם ונלחמים באש? כמה זמן? ממתי? מה אראה כשאגיע? במה אוכל לעזור? ואז בבת-אחת מכה בי ההכרה: הנשרים בכלוב! אל אלוהים, הנשרים בכלוב! חייבים לפנות אותם!

מתחיל דו-שיח ביני לבין עצמי: - איך נפנה? - יש כלובי העברה מאחורי המשרד. - כמה כלובים יש? - ארבעה. שניים בודדים ושניים מחוברים. - ואיך נעביר את הכלובים מהמשרד אל הנשרים? ואחר-כך את הכלובים עם הנשרים בתוכם למקום בטוח? - יש את ה"מיול‭- ."‬ אולי כבר משתמשים בו? אולי צריך טנדר? - עזבי, אל תדאגי לזה, תחשבי איך לפנות את הנשרים מהכלוב, ומהר.

- אוקיי, נעמיס אותם על ארגזים ולאן נפנה אותם? - לשמורת החולה. יש שם כלוב גדול. - אבל יש 15 נשרים בכלוב ורק ארבעה ארגזים. - אז נעשה נגלות. - כמה נגלות? ‭15 -‬ לחלק לארבע - ארבע נגלות. - ואיפה נשים אותם עד שיפונו? - בכלוב של הבזים. מאחורי המשרד. - וואללה, רעיון גדול. בסדר. אבל יהיה מקום? - במדבר יהודה נכנסים כמה עשרות לכלוב לא הרבה יותר גדול. זה מצב חירום, יהיה מקום. וגם אם יהיה צפוף, זה רק לזמן קצר.

מגיעה לשמורה. מתחיל לעלות האור. רוח חזקה, חזקה מאוד. חובשת כובע שעף מיד. יוצרת קשר עם רועי. הוא ליד הכלוב. "אני מביאה ארגזים‭."‬ רועי בא לקראתי, ביחד עומדים ליד הכלוב ומסתכלים על הלהבות שמגיעות מצפון. חייבים לפנות את הנשרים. 

הלהבות מתקרבות לכלוב האיקלום (צילום: אסנת איתן)

המשפחה שלי בבית, שמעו את הטלפון, שמעו שיצאתי, עוד מעט יגיעו כתבים וכל התקשורת תדבר על השריפה בגמלא. חייבת להרגיע אותם. שולחת אס.אם.אס: "גמלא בוערת. מפנים את הנשרים, אני בסדר, לא לדאוג‭."‬

הכל עובד מאוד מהר. לוכדים את הנשרים עם רשת, מכניסים במהירות לכלוב העברה, מעמיסים על הטנדר ומפנים אל הכלוב הרחוק, זה שמאחורי המשרד. הלהבות מתקדמות ואנחנו מרגישים שאין הרבה זמן. אחד הפקחים צועק "תביאו סווטשירט‭."‬ לא שואלים, רצים להביא. שניים. הפקח היצירתי מכניס ראש של נשר דרך פתח החולצה וכורך את השרוולים סביב גופו. מחזיק אותו על הידיים, מתיישב בטנדר ליד הנהג והם נוסעים, הרחק מהלהבות. כך עד שכל הנשרים הרחק מהמצוק, הרחק מהאש.

האש מתקרבת. כולם מתפנים במהירות, מלבד שני כבאים ושני פקחים שעומדים לשמור על האש שלא תתקרב לאזור המשרדים, לכלוב שבו נמצאים הנשרים. הרוח משנה כיוון, והאש מתחילה לחזור לכיוון השמורה. דודו מאשר לאחדים מאיתנו לחזור פנימה ולפנות את הנשרים, הפעם בחזרה אל הכלוב המקורי, שכל סביבתו כבר נשרפה ואין חשש שתישרף שוב. גם הפעם, במהירות גדולה, שיתוף פעולה אינטנסיבי בין כל מי שהיה במקום - לוכדים נשר, מכניסים לכלוב העברה, מעמיסים על הטנדר ונוסעים אל הכלוב שעל שפת המצוק. "שופכים" את הנשרים בכלוב וחוזרים במהירות לאזור המשרד.

‏ (צילום: זאב מרגלית, רשות הטבע והגנים)

1

2

3

4

5

בכל המהלך הזה נשבר אחד הכלובים, ואפשר להעביר פחות נשרים בכל פעם. הנשרים בלחץ, משתוללים ושורטים. אני רואה כתם דם על הראש של רועי, הוא רואה כתם דם על היד שלי. מה זה? נפצענו? לא, זה אחד הנשרים שנפצע והוא טיפטף עלינו.

כל הנשרים הוחזרו אל כלוב האקלום. הכל מסביב שרוף. שחור לגמרי. עשן מכל עבר.

כשחשבנו שאפשר לנשום לרווחה, לפחות מבחינת שלומם של הנשרים, מתקבלת הודעה שהאש מתחדשת וחוזרת לכיוון הכלוב, הפעם מדרום. רצים לשם עם הארגזים ומתחילים שוב לפנות אותם. 

עוד על השריפה בשמורת גמלא:

• הערכת הכבאים: פגזי צה"ל גרמו לשריפת גמלא
• הנזק לשמורת גמלא עצום; השיקום יארך שנים
• אחרי הלהבות: הנשרים והחיות חוזרים לגמלא
  

מתלבטים. מצד אחד האש מתקדמת אל הכלוב, מצד שני הנשרים נכנסים ללחץ מהטלטלות האלו, זה לא עושה להם טוב. רועי אומר שלהערכתו זה רק עשן ולא אש ולכל היותר הם ישאפו עשן. מתייעצים עם וטרינר הרשות. "אם אתם לא נחנקים, גם הם לא ייחנקו‭."‬ מחליטים שלא להעביר אותם פעם נוספת ולהשאיר אותם במקומם. ישאפו קצת עשן. עדיף מלטלטל אותם פעם שלישית.

בינתיים האש הגיעה לנחל דליות. העיר העתיקה עולה בלהבות. כל המדרון הצפון-מערבי אפוף אש ועשן. האש משמיעה קולות רועמים, בעוצמה רבה. רעש שלא שמעתי כמותו. שומעים בקשר את האנשים במאמציהם המתמשכים לעצור אותה. מטוסים קלים עוזרים מלמעלה. זה נמשך עד 11 בלילה בערך. עד שהשתלטו על האש.

למחרת קשה לתאר את המראה. ריח שרוף. דרך שחורה. עד לאן שמסתכלים - שחור. ומיד מתחילים הדיבורים על הערכת הנזק, שיקום, התאוששות, תחזיות. ואני יודעת שהזמן לחשיבה רציונלית-כמותית עוד יגיע. כרגע אני מנסה לספוג ולהכיל את מה שקרה כאן אתמול, את הדבר הזה שעבר על השמורה ושינה אותה תוך כמה שעות. וכשהיא תתאושש, והצמחים יכסו את האפר, היא תחזור לעצמה, אבל לא תהיה ממש כמקודם.