הרס כפרים שלמים - מדיניות ישראלית חדשה?

בספרה החדש "הכפרים שישנם ואינם", טוענת חיה נח שהכפרים הבדואים הלא מוכרים הם חלק בלתי נפרד מהנוף בנגב. חיות בהם קהילות מגובשות זה דורות רבים, חלקן עוד לפני הקמת מדינת ישראל, אחרות הועתקו בידי זרועות המדינה מאדמותיהן אל המקומות בהם הן חיות היום.

הכפרים הבדואים קיימים פיזית כאתרים מתוכננים ובנויים בידי תושביהם, שמתפרנסים מעבודת האדמה ויוצאים יום-יום לעבודה וללימודים. מקומות שוקקי חיים. ישנם, אך גם אינם: הם אינם מסומנים במפותיה הרשמיות של המדינה, לא בתשריטי התכנון של הנגב, לא מהווים כתובת מוכרת במרשם האוכלוסין של משרד הפנים, ולא קיימים לצורכי אספקת תשתיות ושירותים. הם חסרי מעמד חוקי.

הדואליות בין "ישנם" ו"אינם" יוצרת מציאות קשה וכואבת, חומרית וחברתית.

קל לומר שהבדואים הם פולשים ומפרי חוק, ושהמדינה מימשה סופסוף את ריבונותה וזכותה לשמור על קרקעותיה. הכי קל וזול להרוס את בתיהם, לפחות יותר מאשר למצוא הסדר מוסכם על הצדדים. אבל מבט מעמיק על ההיסטוריה של אל-עראקיב מוכיח כי הריסתו מבטאת את הקצה ברצף של התעמרות המדינה באוכלוסיות מוחלשות, התעמרות שהיא היסוד בכינון הפריפריות בישראל – יהודיות וערביות כאחד.

עד הקמת המדינה, בעלותם של תושבי הכפר על הקרקעות לא הוטלה בספק. בשנת 1951 הם פונו בידי הצבא לאזור חורה לצרכי אימונים, ומאז לא הותרה שיבתם אליו. במקביל, הקרקעות בכפר הופקעו. לבסוף החליטו תושבי הכפר לשוב לאדמותיהם ולבנות מחדש את בתיהם. בעיני התושבים הם היו ונותרו בעלי הקרקע ובעלי זכות היסטורית לבנות בה את כפרם.

בראשית שנות ה-2000, כשנודע לתושבי הכפר על כוונה לבנות יישוב באזור עבור הבדואים, הם פנו לראש הממשלה דאז אהוד ברק וביקשו ממנו לאכלס את היישוב המתוכנן. בקשתם הועברה לטיפול מנהל מקרקעי ישראל. אך כעבור זמן מה החליט אפי איתם, שר השיכון והבינוי בממשלת שרון החדשה, לבנות במקום יישוב יהודי – גבעות בר.

לאחרונה נעשה ניסיון לטעת יער באדמות הכפר. אולם בעתירה שהגישו התושבים נגד הקק"ל התברר שהאזור אינו מיועד בתוכניות המתאר לייעור. הסיפור החם הקשור בכפר הוא ההתדיינות המתקיימת בימים אלה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין זכויות הבעלות בקרקע של אחד התושבים, נורי אל-עוקבי, המייסד של האגודה לשוויון והגנה על זכויות הבדואים. פרקליטיו וצוות המומחים מטעמו מצליחים להפריך את טענות המדינה, לפיהן במאה ה-19 לא היה במקום כפר בדואי, ושתושבי הכפר לא שילמו מסים על הקרקעות. מתברר שלמדינה קשה להוכיח שאל-עוקבי, וכמוהו גם יתר תושבי אל-עראקיב, אינם בעלי הקרקע.

והנה, בעוד עניין הבעלות בקרקע נידון בבית משפט, התבצע הרס הכפר. מדוע דווקא עכשיו? ניתן להעלות מספר השערות הקשורות זו בזו.

האחת: בעקבות קשייה של המדינה להוכיח בבית המשפט שתושבי אל-עראקיב אינם בעלי הקרקע, צץ חשש מגל תביעות של הבדואים להכרה בבעלותם. הרס הכפר עשוי לשמש כתמרור אזהרה לבדואים האחרים לבל ירחיקו לכת במאבקם להכרה בזכויות הבעלות שלהם.

השנייה: אל-עראקיב ממוקם מחוץ לשטח שבו המליצה ועדת גולדברג לאפשר הקמת כפרים בדואיים. אל-עראקיב מחוץ לשמורה.

והשלישית: ישנם דיווחים כי בחודשים האחרונים מתגבשת במשרד ראש הממשלה תוכנית המבוססת על הכרה במספר כפרים בדואים נוספים, ופינוי בכוח של הכפרים האחרים.

האם אנו לקראת ימים של הרס כפרים שלמים בנגב? האם גם בפעמים הבאות יסתפקו הבדואים במחאה לא-אלימה? האם זו תוכניתה של ממשלת ישראל לפתח את הנגב באמצעות הרס המרקם העדין של היחסים בין יהודים ובדואים? האם הרס בתים הוא פתרון הקסם למצוקתם האמיתית של אזרחי המדינה הבדואים?