מרה שחורה

לפני 20 שנה שחררו פאבליק אנמי את אלבום המופת האחרון שלהם, "הפחד מכוכב שחור". לכאורה, נדמה שהאמירה התיישנה בגלל זהותו של היושב בבית הלבן. אבל גם אם המציאות מצטיירת כרגע כמתקדמת יותר, הפחדים והחרדות עדיין רוחשים בתודעה האמריקנית הקולקטיבית.

צ'אק די, מנהיג פאבליק אנמי החוגג בימים אלו 50, האמן שיותר מכל אדם במוזיקה הפופולרית עימת את אמריקה הלבנה מול פחדי הגזע שלה, נחשב אמנם למוזיקאי, מרצה, מוציא לאור, מפיק, שדר רדיו ויזם אינטרנטי מכובד ביותר, אבל אין זה מקרה שלא הפך לגיבור כל אמריקני כמו דמויות מפתח אחרות במוזיקה השחורה.

פאבליק אנמי התפוצצו בסוף שנות השמונים, כשמפיק העל ריק רובין הביא אותם ללייבל ההיפ-הופ המוביל דאז דף ג'אם. אולי זה היה שלב טבעי בהתפתחות חברת התקליטים ובתרבות ההיפ-הופ ככלל. אחרי להיטים של LL Cool J ושל ראן די.אם.סי שרובין זיווג עם המטאל הלבן, ואחרי אלבום הבכורה מוכר המיליונים של שלישיית בהירי העור ביסטי בויז, דף ג'אם הציגה את ההרכב הכי שחור בכל הזמנים. שחור במודעות, שחור במחויבות, ושחור גם במיקוד היצירתי החד והיחיד שלו.

צ'אק די ופלייבור פלייב בהופעה של "פאבליק אנמי" (צילומים: Gettyimages)

ברור, חלק ניכר ממהפכנותם ומהשפעתם העצומה נבע מעבודות הסאונד העילאיות של צוות ההפקה שלהם, ה"בומב סקוואד". הם עשו לשימוש היצירתי בסאמפלר מה שג'ימי הנדריקס עשה לגיטרה החשמלית עשרים שנה לפניהם. וכמו היאנג גודס, שדקה לפניהם ניסחו באמצעות הסאמפלר את הצליל של הרוק התעשייתי שהוליד מאות יורשים, פאבליק אנמי עיצבו את ההיפ-הופ בצדו היותר קשוח כפי שאנחנו מכירים אחריהם.

אבל לא היו אלו רק הצלילים. המלל של צ'אק די, בוגר אוניברסיטה שלמד עיצוב ותקשורת, הטיח את האמת השחורה, ושום דבר מלבדה, כשהיא מנוסחת להפליא. רגע השיא שלהם, ולטעמי של תרבות ההיפ-הופ ככלל, הגיע בשיר שפתח את סרטו של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון" , כשרוזי פרז המופלאה רוקדת את העלבון, הכעס, המחאה, הכנות, וגם את החיוניות הבוערת והתשוקה לחיים שלה, של ספייק לי, של די ושל כל אמריקה השחורה. בשיר "Fight The Powers", (שנכון לתרגם כ"הילחמו ברשויות"), הם השתמשו, בין היתר, בסימפולים של ג'יימס בראון ושל בוב מארלי.

להבדיל מבראון, פאבליק אנמי מעולם לא התיימרו ולא ידעו להיות בדרנים, לא הציגו עצמם כמאהבים, והסקס אפיל היחיד שאולי ניתן למצוא בהם נבע מכוח המשיכה ומהשכנוע שהיו בזעם שלהם. להבדיל ממארלי, הם מעולם לא ידעו לרחם ולנחם, לכתוב שירים שמרפאים את הנפש, לבטא רכות. פאבליק אנמי היו קול התוכחה המתפרץ של מיעוט שהגיע לנקודת הרתיחה, של מיעוט שמאס בשתיקה. והם שונים מכל האמנים הפוליטיים בפופ, מכל צבע עור שהוא, בגלל התלכדות קטלנית של שתי תכונות: ראשית, הכישרון האדיר של צ'אק די לשלב בין תועמלנות יעילה לבין דעתנות רצינית, עמוקה ומנומקת. שנית, הבחירה או המוגבלות שלא להתפזר לשום כיוון יצירתי אחר. אז די החזיק בפלייבור פלאב כדי לתבל מעט הומור, והוא מיהר והתנצל ואף פיטר את פרופסור גריף בעקבות הערתו הגזענית כי "היהודים אחראים לרוב הרשעות בעולם" .

אין נשמה בגרוש

אבל צ'אק די מעולם לא התפרס על מנעד סגנוני ורגשי עצום כמו בראון,מארלי או סטיבי וונדר, ומעולם לא היה אליל פופ בעל איכויות כוכביות כמו סאם קוק ומארווין גיי לפניו, או נוטוריוס ב.י.ג וטופאק שאקור. גם לשני האחרונים היו אמירות חברתיות, אבל נדמה שמרחק הזמן מוכיח, אפילו יותר מאשר ההאדרה שהביא להם מותם, כי לא סתם טופאק וביגי נהיו אייקונים של פופ בעוד צ'אק די נותר דמות מרוחקת ורצינית יותר, כמעט אקדמית. להקתו לבטח תוכנס בבוא תורה ל"היכל התהילה של הרוקנרול", ושמה מופיע תדיר במשאלי מוזיקאים ומבקרים על האלבומים ועל האמנים החשובים ביותר.

צ'אק די עם פרס ה-MOBO. דמות מפתח בתרבות השחורה

אבל אמריקה הלבנה לא תחבק את צ'אק די אפילו אחרי שימות. אף על פי שמכרה שם כמה מיליונים מאלבומיה, פאבליק אנמי איבדה את המחץ די במהירות, אם כי היא עדיין משחררת שירים מעולים גם בשנים מאוחרות. כאן, כפי שתיעד עמיתי רפי ברבירו, אפשר לשמוע את די משוחח על שנות השיא שלה הלהקה.

אלבומה העשירי והאחרון מלפני שלוש שנים נקרא "איך אתה מוכר נשמה לאנשים חסרי נשמה שמכרו את הנשמה שלהם?" וכלל שיר אדיר, "?Can You Hear Me Now" שמילותיו עונות על השאלה הרטורית שבכותרתו: "בגילי אין טעם שאפתח את הפה שלי אם אין לי מה ללמד, ואני צריך איזו תחנת רדיו אבל אני שומע שהם מתעשרים רק מלהשליך אותך אל תוך ים ההווה, בלי עבר, בלי עתיד... והמוח, הגוף והנשמה שלי אינם עומדים למכירה".

די ניסה לגייס את אוהדי פאבליק אנמי כמשקיעים למימון האלבום הבא, מיזם שטרם המריא, וכרגע הם אינם חתומים בשום מקום. צ'אק די הוציא אלבום סולו יחיד לפני כ-15 שנה, אבל הלהקה עדיין פעילה,

בעיקר בהופעות. לפני כמה שנים "פחד מכוכב שחור" נרכש לספריית הקונגרס בוושינגטון כחלק מתיעוד מורשת התרבות האמריקנית, אבל יוצרו, שלדעתי הוא מחבר המילים הפוליטי המשמעותי ביותר בפופ אחרי בוב דילן, עסוק בשנים האחרונות בעיקר בפעילות חוץ-מוזיקלית.

לאחרונה ערך עבור תאגיד "טיים-לייף" אלבום משולש בשם "תנו לחירות לשיר - המוזיקה של התנועה לזכויות האזרח", והוא כולל 70 שירים מתולדות המאבק לשיוויון בארצות הברית. בראיון לרגל יציאת הפרויקט שניתן לקרוא באתר של פאבליק אנמי, צ'אק די נשאל כיצד ירצה להיזכר לאחר מותו. תשובתו המרגשת מתמצתת את המהות והנוכחות הכה חיוניות שלו בתרבות. וכה ענה די: "הייתי רוצה להיזכר כאדם שנלחם למען שיוויון זכויות לכולם". יום הולדת שמח לך, בריאות ועוד המון שנים פוריות.