היא מתרוצצת בעקבותיי לכל מקום אליו אני הולך
היא מציינת כל פעולה או מחשבה העוברת בראשי, רושמת את זכרונותיי ובדייקנות מציקה דואגת שאף פרט לא יישכח, לעולם. השתקפות עיניה הננעצות הישר אל תוך עיניי כשהיא עומדת מאחוריי הן הדברים היחידים בעולם שגורמים לי פחד
צעדיי מהירים, כשאני הולך אני לא נותן לזמן לנצל את המרחק עליי לעבור ולהתיש אותי. כמונחה מטרה אני מתקדם הישר אל המקום בו אבצע את משימתי הבאה, לפני שיסומן "וי" נוסף בפנקס חיי. קשה שלא לשים לב אליי כשאני עובר. גוף צעיר עם פנים מבוגרות ונפש בת אלפי שנים, חולפים ומותירים אחרים משב רוח קר שלפעמים מסוגל אף לגרום צמרמורת לא נעימה.
אחת הסיבות בגללן אני לא מאט את צעדיי לעולם היא אותה אשה עם פנקס. זו היא עם העקבים הגבוהים שהולכת אחריי לכל מקום, צליל עקביה הנוקשים במהירות על הקרקע הפך להיות קצב התופים שמכתיב את התקדמות הזמן עבורי.
היא מתרוצצת בעקבותיי לכל מקום אליו אני הולך, מהרגע שאני פוקח את עיניי ועד לשנייה בה אני עוצם אותן שוב. במעין מחזוריות תמידית שאני לא מצליח להבין את מטרתה, היא מציינת כל פעולה או מחשבה העוברת בראשי. היא רושמת את זכרונותיי ואף צובעת בצבעים שונים את הרגשות שחוויתי ברגעים מסוימים, ובדייקנות מציקה היא דואגת שאף פרט לא ישכח, לעולם.
כשאני הולך מהר משהו בי מקווה שדרכה של אותה אשה נמוכה בעלת שיער אפור תאבד כשלא תעמוד בקצב. אני לא מסתכל מעבר לכתפי לעולם ולא חוזר לאחור. עבורי, מה שהיה היה ומה שיהיה הוא בלבד מה שיהיה. אני לא מאמין בכל התיאוריות המדברות על חוסר יכולתו של קיום העתיד ללא העבר. עבורי, העבר מת.
אז אני צועד מהר, כל הזמן, והיא בעקשנות אובססיבית הולכת אחריי, בעוד אני מתעלם לחלוטין מקיומה, מתייחס אליה בזלזול ולפעמים אף בשנאה, מפני שהיא מכילה גם את הדברים שהייתי רוצה לשכוח יותר מכל. גם בחלונות ראווה או מראות אני לא מסתכל. השתקפות עיניה הננעצות הישר אל תוך עיניי כשהיא עומדת מאחוריי, ואותו פנקס קטן בעל תכולה אינסופית, הם בין הדברים היחידים בעולם הזה שמסוגלים לגרום לי פחד.
חשבון הנפש על החלטות שקיבלתי לא נפסק אף פעם
התהייה איך אפשר להתמודד עם חוסר היכולת לשכוח גורמת תחושת תסכול לפעמים. הרצון לעבד פרטים קטנים שקשורים למקום מסוים, אחר, גורמת רגעים של צער, כשהמחשבה איך הדברים יכלו להיראות אחרת תופסת לכמה דקות מקום מכובד בתודעה, והפנטזיה מצליחה למשוך את הנפש עמוק פנימה.
הרצון לשנות, לחזור בהבזק אור אדיר אחורה ולתת מכה אחת נוספת לרצף הזמן, כדי שהזעזוע יגיע עד היום הזה ממש, קיים תמיד. איך ניתן להתמודד עם דבר מה שאיננו עוד? ואם איננו עוד, למה ההשפעה שלו עדיין כה חזקה?
לפעמים אני מרגיש כאילו חשבון הנפש על אותם רגעים קצרים בהם התקבלה ההחלטה או נאמרה המילה שנרשמה בפנקס החיים בצבעים כהים ובכתב חזק לא נפסק אף פעם. לפעמים כשאני עומד להגיד או לעשות משהו, אני שומע את קול צקצוק לשונה של האשה המבוגרת העומדת מאחוריי, ואז אני עוצר את עצמי ומשנה את החלטתי.
לפעמים רק המחשבה על כחכוח גרונה כשתנסה לרמוז לי גורמת לי לעצור. לעיתים רחוקות היא מגדילה לעשות: מושיטה ידה ונוגעת בגבי, מקפיאה אותי על מקומי כשאינני מעז להתייחס אליה במודע. מערכת היחסים ביני לבין אשת הזכרונות היתה קצת מוזרה מאז ומתמיד. אני מתנהג אליה בקרירות, אבל היא יודעת שזה היחס שהיא מקבלת ממני רק מפני שהיא לא מרשה לי לשכוח.
פעם אחת ויחידה, לפני שנים, הסתובבתי אליה במהירות וניסיתי לחטוף ממנה את הפנקס, לתלוש ממנו דפים ולהחריב את כל מה שכתבה בכתב חזק ברגעים של סערה, אך נראה היה שאני לא מסוגל לחוש את קיומה הפיזי כמו שהיא מצליחה תמיד להושיט ידה אל זה שלי.
כשהיא מתיישבת לידי אני מרגיש בטוח שוב
בסוף כל יום, ברגעים האחרונים, ממש לפני שאני חוצה בריצה שוב את קו הסיום של אותו מסלול מעגלי, היא מתיישבת לידי. כשהיא חולצת נעליה ולפתע צליל העקבים ההולמים בקרקע נפסק, העולם נראה לי לזמן קצר מקום הרבה יותר שקט.
כשאני מכוסה כמעט עד הסנטר ושוכב על גבי, אני חוזר אל ילדותי. כבר אז היתה הולכת אחריי בנעלי עקב ורושמת הכל, אבל עוד לא חשתי כלל בנוכחותה. אני לא יודע מתי התחלתי באמת להבחין בה. בשניות בהן אני שוב ילד קטן ללא אחריות בעולם היא מתיישבת על ידי, ומסיבה לא ברורה אני מרגיש בטוח שוב. כמו תחת מגע של אם אוהבת היא מלטפת את שיערי, ואני לא מבין מדוע אני לא מצליח לגעת בה אף פעם. אבל כשהיא חפצה בכך, קיומה מרגיש אמיתי מתמיד.
ממש לפני שקו הסיום מגיע, אני חש את עיניי נעצמות, ולפני שאני שוקע בשינה אני מבחין בה פותחת שוב את הפנקס בעדינות, כל ערב במקום אחר, ואז אני יודע – היא שוב בוחרת לי חלומות.
"למה את לא נותנת לי לשכוח דבר?" אני שואל אותה מידי ערב, ולה אף פעם לא נמאס ממני.
"זה מי שאתה", היא עונה תמיד, וקולה הרך מעולם אינו נשאר בזכרוני בבוקר המחרת.
"אבל אם העבר אינו קיים, למה את לוקחת אותו איתי לכל מקום?" אני מנסה שוב כשידה סוגרת בעדינות את עיניי, ואז אני נסחף שוב אל עולם אחר, בהמתנה אל יום נוסף של צעדים מהירים.
לפנייה לכתב/ת 
