מי רוצה כנעני לארוחת בוקר?

אוכלים אותם בלי מלח

בפרשת "עקב" עיסוק נרחב בסוגיית השכר והעונש. בפסוקים הפותחים את הפרשה אלוהים מבטיח לבני ישראל (דברים ז, יב-טז): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ ... בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ... וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם...".

"לא תחוס עינך עליהם" – האם זה ציווי או חלק מהברכה? כך או כך, אני כמובן לא מתלהבת מהחוויה המוצעת במשפט זה. עיניי זזות אל הדימוי שנמצא בראש הפסוק: "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", ואני שואלת את עצמי מי רוצה לאכול את האויבים שלו? למה בוחרים לתאר נצחון על אויבים דווקא כאכילה שלהם? תסלחו לי שאני מתעכבת אתכם הפעם על קטנות, אבל אוכל הוא תחום המחקר שלי, והבחירה לתאר נצחון על אויבים כאכילה שלהם מעוררת בי עניין גדול.

למה לדמות את האויבים לאוכל? אוכל נכנס לגוף שלנו, מתעכל והופך לחלק מאתנו. אנחנו נוהגים לומר: "אתה מה שאתה אוכל". האם אנחנו באמת רוצים לעכל את האויבים שלנו?

הסעודה האחרונה

אני רצה אל הפרשנים ומגלה כמובן שדימוי זה של "הסעודה האחרונה" הטריד גם אותם, והם מפנים למקומות נוספים במקרא שבהם אויבים מדומים לאוכל.

לאחר חטא המרגלים מנסים יהושע וכלב לעודד את רוח העם וטוענים (במדבר פרק יד ט): "אַךְ בה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". ולעומת זאת, כשאנחנו חלשים, אויבינו אוכלים אותנו (ירמיהו י כה): "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב" ועוד. והשאלה מחריפה – למה ניצחון על אויבים מדומה לאכילה שלהם?

הפרדוכס הסדו-מזוכיסטי

בהגדרות שמציע אריך פרום לסדיזם ומזוכיזם הוא מנתק אותם מהקשר המובהק ליחסי מין ומתאר את מהות ההתקשרות הרגשית שהם מציעים: "האדם המזוכיסט נמלט מהתחושה הלא-נסבלת של בידוד ונפרדות, בעשותו את עצמו חלק בלתי נפרד מהאדם המכוון אותו, מדריך אותו, מגן עליו; שהוא מקור חייו והחמצן שלו כביכול... תיתכן כניעה מזוכיסטית לגורל, לחולי, למוזיקה קצבית... בכל המקרים האלה האדם מוותר על שלמותו, ועושה את עצמו כלי שרת בידי מישהו או משהו מחוץ לעצמו.

"האדם הסדיסטי מבקש להימלט מבדידותו ומתחושת הכלא על ידי הפיכת אדם אחר לחלק בלתי נפרד ממנו עצמו. הוא מתנפח ומעצים את עצמו בזה שהוא מכליל בתוכו אדם אחר שסוגד לו. האדם הסדיסטי תלוי באדם הכנוע לא פחות משהכנוע תלוי בו; איש מהם אינו יכול לחיות בלי זולתו." (אמנות האהבה, מאנגלית: דפנה לוי, עמ' 25).

הסדו-מזוכיזם פרדוכסלי שכן הוא מונע על-ידי הפחד מהנבדלות, החולשה והמוות, אבל דווקא הוא מייצר מצב של בדידות קיצונית, שכן הוא מציע מערכת יחסים בולענית וממיתה שאין בה הדדיות. המנוסה מפני המוות מציעה סוג קשה במיוחד של מוות.

דייג אוהב דגים?

פעולת האכילה דומה לחוויה הסדו-מזוכיסטית. אכילה מבטאת את מקסימום האינטימיות שלנו עם העולם. אנו אוכלים את העולם, מפנימים אותו והופכים אותו לחלק מגופנו (וכך גם הופכים את עצמנו לחלק מהעולם). כשאדם אוכל פרה, הפרה מרכיבה את הגוף שלו והופכת להיות חלק ממנו. באותו זמן ממש גם הוא הופך להיות "פרתי" יותר. האוכל לא רק הופך להיות חלק מאתנו, אנחנו גם הופכים להיות חלק מהאוכל שאנו אוכלים. האינטימיות שבפעולת אכילה היא אינטימיות אלימה. וכפי שניסחו את הדילמה האלמותית קדמוננו: "דייג אוהב דגים?"

מערכת יחסים המדומה ליחסי אוכל-נאכל, היא מערכת יחסים סימביוטית, המבטלת למעשה את קיומם העצמאי של שני השותפים לחוויה; הפרה הופכת להיות חלק ממני, אני מתאחדת עם הפרה, ושתינו מאבדות את הקיום העצמאי שלנו.

הפרדוקס של הניצחון

נחזור לפרשה שלנו ולהבטחה האלוהית: "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים" ונראה שהבחירה בדימוי האוכל בפסוק זה אינה דבר של מה-בכך. מי שאוכל את האויבים שלו – מפנים אותם ומנהל איתם מערכת יחסים סימביוטית. ההבטחה שנאכל את העמים שסביבנו היא, למרבה הצער, הבטחה שלעולם לא נצליח באמת להפרד מהם ולנהל מערכת יחסים שאינה "לעומתית", זו הבטחה שלעולם לא נצליח לקיים חיים עצמאיים באמת שאינם תלויים בקיומם של אויבים. החוויה הרודפת-רדופה של הקיום בארץ ישראל כפי שהיא מתוארת בפרשת עקב ובמקומות נוספים רבים בתנ"ך, מעוררת את השאלה האם אנחנו יכולים בכלל לדמיין את עצמנו בלי סביבה עוינת ובלי אויבים?

עוד מחשבה על הנסיעות לפולין

אני לא אוהבת את הרעיון של משלחות הנוער לפולין. אני מצטערת צער עמוק כשאני רואה אותם עומדים ליד המחנות בוכים, הלומים, עטופים בדגל ישראל ואומרים, לראשונה בחייהם, את מילות הקדיש. אני יכולה להציע הרבה הסברים (טובים, כך נדמה לי) להתנגדות שלי למסעות אלה.

בהקשר של דיון זה אני מבקשת לטעון כי הקשר שאנו מציעים לילדנו בין השואה לבין בחירתם בחיים במדינת ישראל, בנוי על חשיבה בולענית-לעומתית. אני רוצה לחשוב שבחירתם של ילדי לחיות בארץ הזו לא

תהיה תלויה בזוועות של השואה. אני רוצה לחשוב שנצליח ליצור כאן בארץ הצעה מספיק טובה שתגרום לילדים לחיות כאן כיוון שזה יהיה להם נכון וטוב, ולא כיוון שחיים אחרים מסוכנים ומפחידים מדי. אני רוצה לקוות שנזכור את הטראומה הלאומית שלנו אבל לא ניתן לה לנהל אותנו. אני חולמת שנוכל לחיות כאן בלי פחד להיעלם ובלי תשוקה להעלים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

שבועות טובים ופורים עוברים עלינו בבית המדרש וזה עונג לקרא ולהשתתף בדיונים. אם אני מבינה נכון, גבי ה"ינוקא" המלומד של בית המדרש יוצא בקרוב ללימודים בישיבה – שיהיה בהצלחה גבי, הבא לנו מישיבתך החדשה חידושי תורה.

ואני ממליצה בחום על דיון 150 בהשתתפות בליניק, ישראלי, דודי, גבי, ומישהו בשאלה האם ללמוד תנ"ך או להסתפק בלימודי גמרא.