לרכוב על סוס דוהר

אי-הוודאות הינה אחד האויבים הגדולים של האדם. אנו שונאים אי ודאות, היא מאיימת על קיומנו, היא שוללת מאיתנו אפשרות לתכנן. הרגש הבסיסי הזה הוליד את המדע. העולם החשוך מואר באורה של התבונה האנושית המנסה לארגן אותו באמצעות חוקים וכללים.

בשבוע שעבר כשהתקשר אלי עוד זוג מודאג שקיבל תשובות מדאיגות לכאורה מבדיקות הדם שהאישה ההרה ביצעה. הסימנים הצביעו על סיכון מוגבר, לכאורה, ללידת ילד עם פגיעה. נזכרתי בדבריה של אימי המנוחה. "כמה מסכן הדור שלכם" נוהגת הייתה לומר "כשאני וחברותי היינו בהריון, הגענו לחדר לידה ושם התבשרנו על מין הילוד , על משקלו, על מצבו. אתם לעומת זאת" היא הייתה מוסיפה באירוניה: "אתם, יודעים הכול לפני הלידה, ואתם עצבניים ודאוגים, ותוהים באשר לתוקף המידע שבידיכם". אימי ניסתה לשדר לנו שעודף המידע שבידינו, והדברת ביצות נוספות של אי-ודאות איננה מוסיפה בהכרח שלוות נפש ובטחון. מבחינה זו פסוקי פרשת השבוע שלנו "עקב" נראים מנוגדים למאמץ הזה של התרבות האנושית המערבית שאנחנו חלק ממנה להדביר את אי הוודאות (דברים פרק יד, עם שינויים קלים בלבד):

(יא) וְהָאָרֶץ

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה

לְרִשְׁתָּהּ (=לכבוש אותה)

אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת

לִמְטַר הַשָּׁמַיִם

תִּשְׁתֶּה מָּיִם:

(יב) אֶרֶץ

אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקיךָ

דֹּרֵשׁ אֹתָהּ

תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוקיךָ בָּהּ

מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה

וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:

יש קשר ישיר בין האופי האקלימי הלא–יציב של ארץ ישראל, אל האמונה שהיא מפתחת באדם. התלות של האדם במים מוכרת לכולנו משחר ילדותינו. חוסר היציבות בגשם, האיום המוחשי בבצורת נמצא עמו בתודעה של כולנו. "ישראלי" אמר פעם מישהו, "הוא מי שמתעניין בכל יום בגובה מפלס מי הכינרת".

לשמחתנו אנו נערכים (באיחור) להתפלה מאסיבית של מי ים. הנה, האם נכבש עוד תחום של אי-ודאות? אך בשביל פרשת השבוע שלנו, דווקא התלות הזו מפתחת בתודעה האנושית את האמונה. אין כאן כמובן הוכחה לוגית, ממש לא. אפשר לייחס את ירידת הגשמים או עצירתם, חלילה, ליד המקרה. אך יש גם אופציה שהאדם יחווה בעדינות נפשו, את המפגש עם האלוקים המשגיח עליו. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עימדי", שר בכיסופים דוד המלך משורר תהילים. וכך הלא אומר הפסוק "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה" .

אך האם התלות הזו בענייני גשמים תמשיך להתקיים גם כשמתקני ההתפלה יפעלו במקסימום התפוקה שלהם? התשובה היא שאי-הודאות היא הרבה יותר מהותית לעולם ממה שנראה לעין. נסמן לרגע את אזורי אי-הודאות שבחיינו: המצב הביטחוני, המצב המדיני, המצב הכלכלי, המצב הבריאותי שלנו, חינוך הילדים, המצב המשפחתי.....יש כל כך הרבה נושאים המועדים לשינוי. ושימו לב לביטוי 'מצב' שמשדר ארעות וחוסר יציבות. הפילוסוף ויטגנשטיין

כתב, שהחיים משולים לרכיבה על סוס דוהר, שאף פעם אינך יודע מתי הוא ישליך אותך ממנו.

כשאני חושב על הפסוקים הנצחיים של פרשת 'עקב' נדמה לי אף כי הם חזקים עוד הרבה יותר ממה שחשבתי. שהרי היום הולך לו האדם לרופא, ומייד אחר כך בודק מה אומרת הרפואה האלטרנטיבית. מדהים איך הרפואות העתיקות חוגגות בלב הנאורות. חשבו על טייקוני הכלכלה ההולכים למקובלים למיניהם (לא, אני לא מחבב את התופעה, אבל על מה היא מלמדת?). היכן היו מדעני הכלכלה המדויקת שלא חזו את הקריסה הכלכלית הנוכחית? כל בוגרי פרינסטון והרווארד, היכן הם היו 'כשוול-סטריט' צנחה. ורק לחשוב על חור אחד בלב האוקיאנוס אותו ניסו לסתום עם כדורי טניס, כמה נלעג?

לעיתים נדמה לי שהמדע הינו כסות דקה על פני אוקיאנוס סוער. ונחתום בשירה המופלא של זלדה שמתאר באיזמל חד את אוזלת ידינו. שיר על אוקיאנוס, לויתנים ופנס:

מה הפחיד כל כך את הלויתנים

שנמלטו מן הים

למות קבוצות קבוצות

תחת כיפת השמים

שברחו בבהלה ממעמקי האוקיאנוס

לגווע על פני שממות החול

לשוא מדענים האירו בפנס

את שיגעון פחדם

הסוד שגר בהרי החושך

מקשיב לדבריהם

ומחייך לנפשו