על הכיליון
תיאטרון החאן הירושלמי מחזיר לבמה את "סופמשחק", מהמופלאים במחזות האבסורד של בקט, ומזכיר שאין דבר משעשע מהאומללות
תיאטרון החאן הירושלמי מזמן בימים אלה לקהל הצופים מפגש מחודש עם המחזה המופלא "סופמשחק" מאת סמואל בקט, שכדאי לא לפספס. כל פגישה עם מחזותיו של בקט, אותם אין מרבים להציג בשנים האחרונות על במת התיאטרון בישראל, היא סיבה למסיבה. הפעם מדובר במפגש מעניין במיוחד בזכות סגירת המעגל של הבמאית נולה צ'לטון עם המחזה שכבר ביימה בעבר והמפגש שלה עם צוות השחקנים הנפלא של החאן.
סופמשחק. ניר רון ואריה צ'רנר במשחק כוחות משובח (צילומים: יעל אילן)
"סופמשחק", הוא מהמופלאים במחזות שכתב בקט. כמו במחזה "מחכים לגודו", גם כאן סובב המחזאי במעגלים סביב נושא הקיום האנושי או החידלון ונותן לצופה לחבר את הנקודות שהוא מניח לפניו כסימני דרך. אין פה מסקנות חד משמעיות, תשובות או מסר ברור. מה שיש הוא מצב קיומי אבסורדי ומרחב רגשי חסום, שמייצרים אווירה לופתת שהולכת וסוגרת סביב צווארו של המתבונן.
צ'לטון ויתרה במידה רבה על הטראגיות למרות העיוורון, למרות המוות שמרחף כל הזמן ברקע, למרות תחושת האבדון והכלא הנפשי המבודד בו לכודות הדמויות. היא העדיפה להדגיש את האירוני והגרוטסקי, אולי כדי להקל על מלאכת העיכול. אירוניה וגרוטסקה הן כמובן חלק בלתי נפרד מהכתיבה הבקטית וכמו שכותב המחזאי: "אין דבר משעשע יותר מאומללות". אך במלאכת הרקמה העדינה של הליכה מדודה בין הקטבים - אומללות והומור – נדמה לי שהמינון נוטה מדי אל המשעשע.
פרידלנדר בתפקיד נאג. משעשע ומכמיר לב
הפרשנות הנוכחית של צ'לטון, שחוזרת אל המחזה יותר מארבעה עשורים לאחר שביימה אותו לראשונה, היא במובן מסוים ומפתיע אופטימית יותר (או אולי פחות מלנכולית וקודרת) ממה שניתן היה לצפות מן המחזה שכל כולו מועקה ודמויותיו אימפוטנטיות, נכות, מובסות, מחכות לסוף שיבוא וגם בו לא יימצאו להן הקלה או שחרור.
רמיזות של עולם חיצון
עבודת השחקנים נפלאה. הַאם העיוור והנכה, אותו מגלם אריה צ'רנר, הוא דמות עגומה, מלך מרופט ללא כתר או ממלכה, נטול מודעות עצמית שכלוא במשחק שחמט החיים שבו הוא עתיד להפסיד. צ'רנר מביא לבמה אנושיות נוגעת ללב ועוצמה שאי אפשר שלא להתמסר לה. הדינמיקה בינו לבין ניר רון בתפקיד קְלוֹב, בנו-משרתו, נפלאה. השניים האלה משלימים אחד את השני והופכים את הדמויות הכתובות של בקט לאנושיות מאוד.
הזקנים. עמוק בפח האשפה של מה שנותר מהחברה האנושית
ניר רון, שחקן פיזי יוצא דופן, רוקד את דמותו העלובה של קלוב בחן ממוֹגג ובעדינות מרובה. הוא לא משתדל להצחיק, הוא פשוט מצחיק. בדמות הממלמלת מילים לעייפה – העיקר לא לשתוק – מתחדדים ההיאחזות במטלות היומיומיות, בתפקידים המוגדרים מראש ובעיקר בפחד מהיעדר משמעות. "בשביל מה אני נחוץ פה?", שואל קלוב וְהַאם משיב לו: "בשביל הדיאלוג". כמה נורא, ככה נכון.
בעולם הריקני של "סופמשחק" ישנם גם נאג ונל, הוריו מולידיו הארורים וקטועי הרגליים של אדון הבית, שמתגוררים בתוך פחי אשפה זה לצד זה. מערכת היחסים הבין-דורית טעונה, הרסנית ומושתתת על התעללות דו כיוונית. נאג ונל הם העבר שנוטים לבעוט בו והעתיד שנוטים להתעלם ממנו. יהויכין פרידלנדר הוא נאג נפלא – נודניק טרחן על פי המידה, חיוני ומנותק, משעשע ומכמיר לב. עירית פשטן, בתפקיד נל, היא החוליה החלשה ברביעייה שלא מצליחה משום מה לחדור את קווי המתאר של הדמות ומשאירה אותה כצללית של דמות שאינה מותירה רושם רב.
בהפקה האחרונה של המחזה, שביים דודי מעיין לפני שנים ספורות בוואדי סאליב בחיפה, אותו מקלט אטומי לכאורה בו מצויות הדמויות - אולי לאחר האפוקליפסה - היה כל העולם שקיים. מחוצה לו לא נותר דבר, רק זיכרון עמום למה שהיה ונחרב. בהפקה הנוכחית, יש רמיזות של עולם חיצון, פגום, ריק אבל קיים. זה בא לידי ביטוי בטיח מתפורר שזולג מן התקרה כמו משעון חול, עדות לקטסטרופה חיצונית שמאיימת על הַּפְּנִים. הפרשנות הזו של צ'לטון נותנת ביטוי פיזי מעניין לכִּילַיוֹן המכרסם והמבעית שבחוץ, כזה אשר מותיר את אלה שנותרו מאחור רק עם הזמן שהולך ואוזל.
חלל התיאטרון הנפלא של החאן עוטף את הבונקר הפיזי והנפשי בו מצויות הדמויות. האבן הירושלמית נותנת לעולם שבנתה צ'לטון עומק היסטורי שמחדד את אפסותו של האדם בן החלוף מול הנצח. ובכל זאת מדובר בעולם חסר, לטעמי, מבחינה עיצובית. במקרה הזה, נדמה שהשתדלות לא להגזים ולהשאיר את החלל מינימליסטי ונקי, דווקא פוגמת בחוויית הצפייה הכוללת ומחסירה משהו מן העולם העגמומי, המנותק והאינטנסיבי, שמצטייר מתוך קריאת המחזה של בקט שנע כמו בטרגדיה היוונית אל סוף מוכתב וידוע מראש.
לפנייה לכתב/ת 
