נקודה שחורה

קראתי כמה רומנים של דון דלילו ותמיד הרגשתי אי-נוחות: לא יכולתי שלא להעריך את יד הסופר שלו, אבל כמעט תמיד כעסתי על עצמי על ההערכה הזאת. כי מה שהיה לו להגיד על אמריקה, ועל העולם במעבר אל המאה ה-21, ועל ספרות בתוך העולם הזה, ועל הכתיבה שלו עצמו – נראה לי מגלומני וסנובי, ובסופו של דבר גם לא-מעניין.

ההגינות מחייבת לומר שדלילו כתב יצירות טובות יותר מ"נקודת אומגה", אבל כל מה שהיה זר לי אצל דלילו – נעשה זר יותר ב"נקודת אומגה".

דלילו. תמיד מוערך, אבל מגלומני וסנובי (צילום: נייג'ל פארי)

את הסיפור מספר במאי קולנוע (שעשה בעבר רק סרט אחד) והוא מתחיל בביקור שלו במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק ב-2006. שם הוא צופה בעבודת וידאו, שאכן הוצגה במוזיאון באותה שנה, שנקראת "24 שעות פסיכו". זו עבודה של האמן דגלאס גורדון, שלקחה את הסרט הנודע של אלפרד היצ'קוק והקרינה אותה במהירות איטית כך ש-109 הדקות של הסרט נפרשו על פני 24 שעות. ומיד בסיום ההקרנה מתחילה הקרנה חוזרת.

כך נוצר סרט שמותח את הזמן המדוד בקפידה של סרט האימה הקלאסי הזה, ולמעשה נוצר כך לסרט מעין זמן אינסופי. הבמאי נמשך אל העבודה הזאת וחוזר לצפות בה באובססיביות פעמים רבות. ואז עולה בדעתו המחשבה ליצור סרט, וכמו בעבודת הוידאו הוא מתכנן סרט באורך שלא יקבע מראש והוא יצולם בשוט רצוף אחד, שבו הוא יציב מצלמה מול ידיד שלו, בן 73, שישב בביתו בניו יורק וידבר. הידיד הוא אינטלקטואל ששירת בצמרת הממשל האמריקני שנים רבות, עסק בנושאי ביטחון ומלחמה, והיה גם בין מתכנניה ומבצעיה של המלחמה בעיראק.

הידיד הקשיש מסכים להצטלם ולדבר בפני המצלמה, אבל דורש שהסרט יצולם לא בביתו בניו יורק, אלא בבקתה מבודדת שהוא מחזיק באזור מדברי בקליפורניה. הבמאי נוסע לבקתה. הקשיש מארח אותו, ומדבר איתו, אבל לא אל המצלמה, ולא ברציפות.

אחר כך מגיעה אל הבקתה גם בתו הצעירה של הקשיש. הבמאי נמשך אליה, אבל לא מעז להתקרב אליה. ואז הצעירה נעלמת. מחפשים אחריה במדבר ולא מוצאים אותה. פרק הסיום של הספר חוזר לאחור אל הימים שבהם צפה הבמאי שוב ושוב בעבודת הוידאו, ובעיקר בסצנת הרצח במקלחת.

סיפור עם קומה אחת

אין ספק, דלילו יודע לספר סיפור, לשזור סיפור בסיפור אחר, לקטוע סיפור, להכניס דמות ולהעלים דמות, להטמיע את הנוף בעלילה. מלאכת הסיפור לא רק נעשית כאן בדרך מקצועית, אלא גם מתוך אינסטינקטים דרוכים. הבעיה היא בקומה השניה שדלילו בונה מעל הסיפור. הבעיה היא באינטלקט המלווה את הסיפור. דלילו יכול היה להיות מספר מצוין, אלמלא היה אינטלקטואל כל כך נפוח וכל כך שטוח.

קודם כל הנפיחות. דלילו רוצה להגיד לנו כאן משהו על זמן בכלל, ועל הזמן האמריקאי בפרט, ועוד יותר מזה על הזמן האמריקאי שלאחר מטוסי הטרור שהתרסקו אל מגדלי התאומים ואל בניין הפנטגון. אדרבא, שיגיד. אני סקרן מאוד לקרוא מה יש לדלילו להגיד על מושגי הזמן שלנו שבוודאי השתנו בעידן האמריקני כולו ובמיוחד אחרי ה-11 בספטמבר. בכמה מן הרומאים של איאן מקיואן האנגלי יש כמה הבחנות לא רעות על הזמן הזה בצילה של האימפריה האמריקאית, והזן החדש של המלחמות שהיא סופגת ונלחמת.

אז מהם מושגי הזמן אחרי ה-11 בספטמבר? (צילום: AP)

אבל מקיואן מדבר לעניין, ואילו דלילו אומר לנו את דעתו על אמריקה דרך היצ'קוק, ודרך סרט קולנוע אינסופי אחד בעקבות היצ'קוק, ודרך סרט קולנוע אינסופי מתוכנן-ולא מבוצע – אחר. לפני שהוא אומר משהו, הוא דואג לעטוף את האמירה שלו ב"אמנות", ואחר כך לעטוף אותה פעם שניה "באמנות לאניני טעם".

התוצאה היא סיפור שאנחנו מקבלים מאחורי שבעה מסכים של "אמנותיות". זה סיפור שרוצה קודם כל להידמות לסמואל בקט, לפרנץ קפקא, לחורחה לואיס בורחס – ורק אחר כך להיות הסיפור עצמו. ככה כותבים סנובים מוכשרים: הם לא מחפשים את הסיגנון שיתאים לאישיות שלהם, אלא הם מחפשים את הסיגנון שייראה "חשוב", שייראה "גאוני", שהוא בסופו של דבר חיקוי של גאוניות של אחרים.

השטיחות של סוף העולם

ואז באה השטיחות. הייתי קורא לה "השטיחות של סוף העולם". דלילו רוצה כל כך לכתוב "ספרות חשובה", שהוא מוביל את קו המחשבה שלו אל הרחוק ביותר, הטוטאלי ביותר והמוחלט. לא במקרה הוא קורא לנובלה במושג המתמטי "נקודת אומגה", והוא מסביר: "תהיה משמעות השם הזה אשר תהיה, אם יש לו בכלל משמעות, אם זה לא מקרה של שפה שמנסה לעצב רעיון כלשהו מחוץ לחוויה שלנו".

לא די לו לדלילו ברעיונות מרחיקי הלכת ביותר שעיצבו בני אדם מתוך חוויותיהם. הוא רוצה יותר. הוא רוצה שאת הספר שלו ינחה רעיון "שמחוץ לחוויה האנושית". יש אנשים שכל הזמן רוצים לתפס על הכתפיים של עצמם כדי להיות יותר גבוהים מעצמם. מה זה רעיון מחוץ לחויה שלנו? מה יכול להיות מחוץ לחוויה שלנו? אולי משהו שאנחנו לא יודעים, או משהו שדורות רבים ידעו טוב מאוד: אלוהים.

ודלילו רוצה להיות אלוהים. בלי חובות של אלוהים. בלי מצוות של אלוהים. בלי הכרעות ובחירות של אלוהים. בלי הסיבוכים המעניינים של ישו, למשל, או של הרבי מלובביץ', שהאמינו שאלוהים מדבר מתוך גרונם. דלילו רוצה אלוהות ריקה מתוכן רק כיוון שהיא טוטאלית, רק כיוון שהיא יומרנית.

הוא לא רוצה לבטא רעיון מסוים. הוא רוצה לבטא איזשהו "רעיון, התפרצות, או טרנספורמציה עילאית של מחשבה ורוח או זעזוע כלשהו חובק זרועות עולם". מה זה "טרנספורמציה עילאית של מחשבה ורוח"? זה בלון מלא אויר חם. ולמה למלא בלון באויר חם כאשר כותבים ספרים? כדי שהספרים "יחבקו זרועות עולם".

מרוב ערגה אל הענק והטוטאלי מאבד דלילו את הכבוד לאנשים הספציפיים שהוא כותב עליהם ולדעות הספציפיות שהם מאמינים בהן. וגם לדעות שהוא עצמו מאמין בהן. הקשיש שבספר שירת ממשלים אמריקאיים ימניים, והיה שותף לקנאות של הניאו-שמרנים שרצו להביא בכוח הנשק את "האור" של אמריקה לכל העולם.

אילו תיאר לנו דלילו את עולמו ונפתוליו של ניאו-שמרן שכזה הוא היה מרחיב את דעתנו. אבל אותו אדם עצמו כתב מאמר בשם "טיוחים", שהמשפט הראשון שלו הוא "ממשלה היא יזמות קרימינלית", והוא מאשים את ארצות הברית ביצירת מחזות נקמה גלובאליים שהם גם נוטפי דם והם גם מטויחים ומוסתרים מעין.

כשהיומרה מחסלת את האמינות

אלה רעיונות של השמאל הקיצוני האמריקני. איך הגיע אליהם הארכי-שמרן שלו? לא שאין בנמצא תנודות חריפות של אנשים מן השמאל הסהרורי אל הימין הסהרורי ובחזרה, אבל דלילו לא מתעניין במהלכי הנפש, או במהלכי הדעת, של הדמות

שלו. הוא פשוט רוצה לעצב לא דמות אלא סופר-דמות, לא אישיות אנושית, אלא סמל מהלך שמקיף את כל טווח האמונות האנושיות. כך מחסלת היומרה את האמינות.

ולא רק הדמויות שמעצב דלילו נחבלות מן היומרה שלו, אלא גם הוא עצמו נחבל. ברבים מספריו של דלילו, ובוודאי בספר הזה, יש איזו תחושה גדולה ועמומה של סוף העולם, של קץ הציוויליזציה, של חזרה אל התוהו ובוהו. האפוקליפסה הזאת היא הסבר קל מדי, ופשוט מדי, וגם נוח מדי, לעולם שבו אנחנו חיים.

אם הכל סופו לאבדון, אז הכל נצבע בצבע אחיד, והכל גם מוסבר. האפוקליפסה היא חסרת חידות וחסרת סקרנות. יותר מאשר מספקת תחושת הקץ של דלילו תובנות וזוויות-ראיה, היא מספקת את הערגה שלו להקיף במבטו את הכל, לא פחות מהכל. בין קולות וברקים כאלה הולך לאיבוד כישרון הכתיבה שלו.

"נקודת אומגה" מאת דון דלילו. תרגום: לאה ששקו, ספרית מעריב