הורנבי הגרסה הממוחזרת

זה מאוד קל לבוא בטענות אל סופרים שהם "ממחזרים את עצמם". אולי אפילו קל מדי. המון סופרים, גדולים יותר וגדולים פחות כתבו במהלך כל הקריירה במובן מסוים את אותה יצירה, והשתמשו באותו "קול דובר", כי הרי הם לא היה ביכלתם לפעול אחרת.

גיוון הוא לעיתים דבר מסוכן, ויתרה מזאת - דרישה לא פרופוציונלית. הגבול העובר בין מיחזור לבין המשך היצירה הוא דק ביותר, ועליו פוסע גם ניק הורנבי.

הורנבי. הגיע עידן המיחזור? (צילום: Gettyimages)

הסופר הבריטי הפציע למיינסטרים ולעולם הספרות ביצירות שהפכו ליצירות פולחן כמו "קדחת המגרש - אהבה על הדשא", "נאמנות גבוהה", "על הילד" ועוד. הוא הציג קול שנון, מצחיק, צולפני. הוא הציג דמויות לוזריות, אם כי לא אאוטסיידריות, שעדיין חיו בגבולות המוכרים של המציאות. דמויותיו מעולם לא התדרדרו לסמים, לאלכוהול או לעוני. והוא מצידו כמובן הביא את הקול הציני ההוא, הנוגע ללב, שהיה לסימן היכר ברבות מהדמויות שלו.

בכל זאת, הורנבי ניסה פה ושם גם לחמוק מהקול המוכר שלו, למשל בספרו "ארוכה הדרך למטה", שהיה ניסיון קודר, רציני, לפחות במהות הסיפורית שלו, אם כי פה ושם, בתוך מנעד הדמויות, הקולות שלהן, הנראטיבים שלהן, הבליח לפרקים ההורנבי המוכר ההוא. נראה שאינו מסוגל לשלוט עליו. 

הולך בדרך הבטוחה לתהילה?

ספרו האחרון שיוצא עתה בעברית "ג'ולייט, הגרסה העירומה" מוגדר כספר ובו "הורנבי חוזר אל הנושאים שהביאו לו תהילה: מוזיקה, פרסום ותרבות ההמונים". הפעם סיפור המסגרת הוא דמות בשם טאקר קרואו, זמר רוק אמריקאי מצליח מהאייטיז, שהפסיק לייצר מוזיקה מסיבות

עלומות, ובכל זאת אלבום אנפלאגד שלו בשם "ג'ולייט הגרסה העירומה" מתפרסם בעולם.

לקרואו יש קבוצת מעריצים תמהוניים ברשת ובראשם דנקן שמנסה לגרור לכך את בת זוגתו אנני. על רקע האלבום החדש היחסים שלהם מתפרקים. אנני כותבת את דעתה על האלבום החדש העומדת בניגוד לדעתו של דנקן, והיא מקבלת מייל תגובה מפתיע מטאקר קרואו עצמו.

אז אכן הספר חוזר אל אותם נושאי הורנבי קלאסיים: מוזיקת פופ, אנשים לא ממש בוגרים מבחינה רגשית (קרואו ודנקן בעיקר) ויחסי זוגיות ציניים ועבשים של האדם המערבי. אז שוב, קל מאוד לבוא ולהתלונן: "נו, עוד פעם הדמויות האלה, הנושאים האלה, הבדיחות האלה, יאללה, תמציא את עצמך מחדש, אפילו קצת", ובכל זאת השאלה הגדולה נותרה על כנה, האם "ג'ולייט" עומד בסטנדרטים שהורנבי עצמו הציב בספריו המוקדמים שעסקו פחות או יותר באותם נושאים?

והתשובה היא לא. נכן שמי שאהב מאוד את כל ההורנבים ימצא גם בספר הזה רגעים הורנביים קלאסיים, אבל משהו בשנינות, משהו בחדות ללא ספק קצת התעייף. הורנבי משתמש בכוח שלו (ז"א באותם דיאלוגים שנונים קומיים ובתיאורים השנונים קומיים) קצת יותר מדי, מה שהופך את היכולת הזו לחרב פיפיות.

הסיפור הוא רק משני

הוא קצת פחות מצחיק, קצת פחות מדויק, והבעיה הגדולה עם ה"כוח" ההוא זה שהוא קצת הורס את העלילה. במקום לתת

לדמויות לנוע, לזרום, להשפיע, להתנהג, הוא מכניס בהם  מונולוגים רבים כאלה, ומרבה בהתחבטויות "מאגניבות" פופיות. הוא נותן לכתיבה להוביל את הכל, והסיפור הוא רק עניין משני עבורה.

כל זה הופך את הקריאה בספר לחוויה מעט טרחנית. יכול להיות שאם הוא היה מדויק ושנון וצולפני כמו הורנבי במיטבו, זה היה נסלח, אבל זה לא ככה. זה נראה בסוף כמו נסיון חיקוי של הורנבי עצמו, מוצלח יחסית לחיקוי, עלוב יחסית לספרות. או שאתה מחליט להיות משהו קצת אחר (ע"ע "ארוכה הדרך למטה") או שאתה מחליט להיות הכי עצמך, ובסופו של דבר אפשר יהיה לסלוח להורנבי על הספר הזה, ולנסות לראות מה יקרה בספר הבא. מישהו מוכן להמר על ספר בנושא כדורגל?

"ג'ולייט הגירסה העירומה" מאת ניק הורנבי. מאנגלית: אילת אטינגר ואהד זהבי. הוצאת מודן