שנה חלפה: הפצע פתוח - והארון?

שנה עברה מהפיגוע בברנוער, והתאריך, 1 באוגוסט, נוגע בכל מי שהאירוע הזה טלטל אותו. כל מי שמעורב, יודע שהפצע עדיין פתוח - קודם כל אצל משפחות ההרוגים והפצועים ואצל כל מי שהיה שם, אבל גם הרבה מעבר לכך: הטראומה עדיין כאן, גם אצל מי שלא נכח שם באותו הלילה. לפני שנה, בעקבות הפיגוע, קראתי כאן להחריב דלת של כל ארון. מה השתנה מאז? בשנה שחלפה הארונות נפתחו מעט - אך הם עדיין כאן.

כשאדם נמצא בארון, הוא שרוי בפחד - פחד שאם תצא מהארון, לא יאהבו אותך. לא יקבלו אותך. ישנאו אותך. פחד מלהיות שונה, מתויג. עבור בני הנוער שבאו לברנוער, זה היה אמור להיות מקום בטוח, גם אם טרם יצאו מהארון. הביטחון הזה חוּלל ביום ההוא. עבור אלו שכבר היו מחוץ לארון, הגיע הרצח בשלב בו הרגישו שכבר התגברו על הפחד - ופתאום התברר שהפחדים היו מוצדקים.

שיש מי שישנא אותך אם יידע, ולא סתם ישנא - ירצה להרוג. פצעים שנדמה היה שכבר הגלידו, נפתחו מחדש. 

זה לא שהייתה חסרה אלימות קודם לכן. הייתה הדקירה במצעד הגאווה בירושלים ב -2005. היו דיווחים ותלונות על מקרי הטרדה ואלימות. אבל שום דבר לא היה דומה לאירוע הזה, שחשף את האשליה שבתחושת הביטחון. אמנם לא כולם חלקו את התחושה הזו. טרנסג'נדרים, למשל, ואנשים אחרים שלא קיימו "נורמטיביות" מגדרית, דיווחו על מקרי הטרדות ואלימות בתדירות גבוהה גם קודם לרצח. בירושלים, כל מצעד התקיים תחת חשש מאלימות, עוד לפני הדקירה ובוודאי שאחריה. אבל חלקים נרחבים מהקהילה חשו תחושת ביטחון "בועתית" - וכפי שקורה לבועות מדי פעם, היא התפוצצה.

רק לפני כמה ימים, עם תקיפתו האלימה של אחד ממשתתפי מצעד הגאווה בירושלים, נוכחנו שגם שנה אחרי הרצח, האלימות נגד מי שחורג מהנורמות המיניות והמגדריות - עדיין כאן. 

הרצח הזכיר את הקיום המתמשך של ההומופוביה והשנאה, לא רק בגלל הרצח עצמו, אלא גם גם בגילויי השטנה שבאו אחריו. לא מדובר רק בטוקבקים, אלא גם בהומופוביה בגרסתה הליברלית-כביכול, זו שמיהרה להאשים את ההומואים בהסתה נגד חרדים וליצור סימטריות מזויפות, וההומופוביה המשפחתית - שנחשפה בהתנהגותם של חלק מבני משפחות הפצועים. אבל גם במקרים בהם בני המשפחה לא התכחשו, עצם העובדה שהרצח הוציא מהארון בני נוער רבים כלפי משפחותיהם - הזכירה שבני נוער רבים עדיין מתמודדים עם הארון בצורה קשה ועמוקה.

את התגובות הפוליטיות לרצח אפשר לחלק לכאלו שהציגו אותו כאירוע בודד ומזעזע, לכאלו שסברו שלצד הזעזוע מהרצח צריך לשים אותו בהקשר של אלימות מתמדת כלפי חברי הקהילה הגאה, ולכאלו סברו שצריך לשים אותו אף בהקשר רחב יותר של אלימות בחברה הישראלית, בפרט כלפי קבוצות מוחלשות - ובייחוד פלסטינים בישראל ובשטחים.

הרצח חולל שינוי אצל רבים. אנשים שלא פעלו עד אז הפכו לפעילים, ואלו שכבר פעלו - פיתחו ערוצים חדשים לפעילות. אנשים יצאו מהארון, כולל "הזמר" ו"הזמרת" המפורסמים, שבמשך שנים ארוכות רבים ידעו עליהם, אך נאלצו להחריש.

פוליטיקאים הבטיחו הבטחות, שחלקן מומש - ורובן לא. ההומופוביה, הטרנספוביה והביפוביה עדיין כאן: באלימות, בהתבטאויות של אישי ציבור ופוליטיקאים, ובחקיקה שלא תוקנה. נפגעי הפיגוע עדיין לא מקבלים תמיכה ממשלתית.

ובכל זאת, 1 באוגוסט 2009 נשאר ויישאר תמיד תאריך שבו משהו השתנה. בראש ובראשונה עבור המשפחות והחברים של ניר כץ וליז טרובישי, ועבור כל מי שנכח במקום - במיוחד הפצועים, ששניים מהם עדיין מרותקים לכסא גלגלים. אבל לא רק עבורם: הטלטלה והטראומה של אותו לילה נשארו איתנו לנצח, ויחד עמם נשארה גם מחויבות גדולה יותר להילחם בשנאה. כפי שכתבה אילה כץ, אמו של ניר: הנצחה פירושה לזכור את האנשים שהיו ואינם, אך היא אינה מקום קודר ואפל של עצב, בכי וכאב המסתכל על האין - אלא מקום של חיים, של בניית עתיד טוב יותר.

פרופ' אייל גרוס, מרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א, בעבר יועץ משפטי בהתנדבות לאגודת הלהט"ב