אובמה שולף גזרים ונבוטים
לא צריך להתרגש משינוי המדיניות של הנשיא, שעבר ללטף את נתניהו ולהפעיל לחץ על אבו מאזן. המדיניות הזו יכולה להתהפך שוב לכיווננו - למשל עם סיום ההקפאה
במדיניותו כלפי התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני, שמתמקדת כעת בלחץ מסיבי לפתיחת מו"מ ישיר, מנסה נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, לתקן שגיאות חמורות שעשה עד עתה. ועדיין, לא בטוח שהוא הפיק את כל הלקחים מכשלונותיו ומנסיון קודמיו.
אובמה נחוש להביא לפתרון העימות הפלסטיני-ישראלי, ובאמצעותו לפתרון כולל של הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא הציב את היעד הזה כאחד החשובים בסדר העדיפויות של מדיניות החוץ שלו. הוא העריך שהאיומים האיראניים, המלחמות בלבנון ובעזה והיחלשות הרשות הפלסטינית יצרו הזדמנות לפריצת דרך, ששני הצדדים יהיו מעונינים בה - אבל לצערו, התברר שאין לו שותפים לדרך; ישראל והפלסטינים לא קיבלו את הערכתו, ולקח לו יותר מדי זמן להבין שהאסטרטגיה שלו לא עובדת.
בתחילת כהונתו, הפעיל אובמה לחץ כבד וחד-וצדדי על ראש הממשלה נתניהו, וליטף את יו"ר הרשות מחמוד עבאס. עכשיו התחלפו התפקידים: הוא מלטף את נתניהו ולוחץ על אבו מאזן. בשני המקרים מדובר בטעות. מלכתחילה, היה צורך בטיפול יותר מתון, פחות כוחני, פחות ראוותני ויותר מאוזן.
אובמה לחץ על נתניהו לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית ולהפסיק את כל הבנייה בשטחים, והאמריקנים התגאו בהשגת שתי המטרות הללו. הפלסטינים, שרק כמה חודשים לפני כן ניהלו מו"מ אינטנסיבי עם ממשלת אולמרט ללא כל תנאים מוקדמים, לא יכלו לדרוש פחות. אבל הם רצו שארה"ב תעשה עבורם את כל העבודה ותעניק להם ויתורים והתחיבויות מישראל עוד לפני תחילת המו"מ, מבלי שהם יצטרכו לעשות דבר. התוצאה: מו"מ עקיף מיותר, שהסתיים בקיפאון מוחלט בתהליך המדיני.
על עתיד המו"מ מרחף תאריך בעייתי - סיום הקפאת הבנייה בספטמבר. ממשל אובמה מניח שחידוש הבנייה יחסל כל סיכוי להתקדם ולהגיע להסכמים. מועד חשוב נוסף הוא נובמבר, אז יתקיימו בחירות לקונגרס. מצבו של אובמה בכי רע, והוא זקוק לכל קול. אם יצליח להתניע מו"מ ישיר, יוכל לטעון שמדובר בהישג גדול, שעשוי להשיב לחיקו את יהודי ארה"ב, שהתרחקו לאחרונה ממפלגתו.
לאור כל זאת, הוא פעל במקביל מול נתניהו ועבאס - תוך שילוב של גזרים ונבוטים לשני הצדדים. באחרונה שינה את יחסו לנתניהו, ובניגוד לכל המפגשים הקודמים ביניהם, בביקור האחרון בוושינגטון הפגין כלפיו חמימות רבה ותמך בדרישה הישראלית למו"מ ישיר. במקביל, הוא שדרג את מעמד נציגות אש"ף בוושינגטון. אבל כפי שלימדו אותנו חמאס וחיזבאללה, במזה"ת אין שום דבר חינם, ומחוות מתפרשות כחולשות שאותן יש לנצל להשגת עוד ויתורים. לכן, היה עדיף לדחות את שדרוג משרד אש"ף עד לאחר שהפלסטינים יודיעו על נכונותם לעבור למו"מ ישיר ללא תנאים וויתורים מוקדמים.
השולט העיקרי בתהליך - החמאס
באופן פרדוקסלי, דווקא סיום ההקפאה הקרב העניק לארה"ב קלף מול הרשות הפלסטינית. הוא איפשר לייצר משוואה: המשך ההקפאה, גם אם ללא הצהרות פומביות - תמורת נכונות פלסטינית למו"מ ישיר. כעת מפעיל אובמה עוד קלף במשחק עם הפלסטינים: הוא מאיים עליהם שאם יתמידו בסירובם להכנס למו"מ ישיר, יאשים אותם בהכשלת תהליך השלום - כלומר, בהכשלת מדיניותו - ויגיב בצמצום תמיכתו בהם. למעשה, זהו קלף מסוכן מבחינת ישראל, כי לאחר שיתחדש המו"מ הישיר, אובמה יוכל להחליף שוב צד - ולהשתמש באותו כלי כדי ללחוץ על ישראל, אם יתרשם שהיא אינה עושה את ויתורים מספיקים.סביר להניח שהפלסטינים יסכימו לעבור למו"מ ישיר, משום שהמשך הסירוב יגבה מהם מחיר גבוה מדי. אבל מה צפוי לקרות בשיחות? נתוני הפתיחה קשים, בעיקר משום שחמאס שולט בתהליך יותר מכל גורם אחר. כמה מטחי טילים ופעולות גמול ישראליות - והמו"מ ייפסק. לפי נסיון המו"מ עד עתה, גם לא ברור אם המקסימום שישראל מוכנה להציע תואם את המינימום שהפלסטינים דורשים.
קשה מאד לצדדים בעימות כמו הפלסטיני-ישראלי להגיע להסכמים בלי סיוע של גורם שלישי - אבל השאלה היא איזה סיוע. יש בעיה עקרונית עם צד שלישי, אפילו אם מדובר במעצמת-על, שמפעיל לחצים כבדים על צדדים לעימות להכנס למו"מ. יש בעיה עוד יותר גדולה כשצד שלישי כזה מאיים להציג תוכנית שלום משלו ולכפות אותה על הצדדים. צדדים שנכנסים למו"מ כפוי מאמינים שהוא לא משרת את האינטרסים החיוניים שלהם, ולכן אין להם עניין בהצלחתו. גם אם יושג הסכם, צריך ליישם אותו ולמלא אחרי כל ההתחייבויות הנכללות בו לאורך זמן. צדדים להסכם כפוי מנסים לחבל בביצועו בכל דרך אפשרית.
הניסיון ההיסטורי מורה שמו"מ ישראלי-ערבי הצליח להניב הסכמי שלום, כמו במקרה המצרי-ישראלי, כאשר הנתונים היו בשלים להשיג הסדר, היוזמה יצאה מהמדינות הנוגעות לדבר - וארה"ב מסייעת כצד מתווך רק בשלבים המתקדמים. לעומת זאת, בכל הפעמים שבהם יזמה ארה"ב תוכנית גדולה משלה - מניקסון דרך קארטר ועד בוש - התוצאות היו שליליות. אובמה צריך ליישם הן את לקחי העבר והן את לקחי מדיניותו.
פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארה"ב ומרצה למדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן
לפנייה לכתב/ת 
