בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק

ג'ורג' אורוול הבריטי נחשב לאחד הסופרים הגדולים שחיו במאה ה-20. הוא מת משחפת ב-1950 כשהוא בן 47 בלבד. בין ספריו המפורסמים "חוות החיות" ו"1984".

בספרו "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" שיוצא עתה שוב בעברית מספר אורוול את הרפתקאותיו של סופר בריטי חסר פרוטה בפריז ובלונדון.

כתב היד של הספר נדחה על ידי כמה וכמה הוצאות ספרים, עד שהגיע לידי ויקטור גולאנץ, שהסכים לפרסמו בתנאי שיוצאו ממנו הגידופים וניבולי הפה, ששום מו"ל לא היה יכול להביאם לדפוס בעת ההיא (הספר ראה אור ב-1933) בלי להסתכן במאסר. 

רחוב תרנגול הזהב, פריז, שבע בבוקר. צעקות זעם חנוקות מהרחוב. מדאם מוֹנְס, בעלת בית המלון הקטן שמול המלון שלי, עומדת על המדרכה ופונה אל דיירת אחת בקומה השלישית. רגליה היחפות תחובות בתוך קבקבי עץ, ושערה האפור מתנופף ברוח.

אורוול. חסר פרוטה (צילום: AP)

מדאם מונס: "Sacrée Salope! כמה פעמים אמרתי לך לא למעוך פשפשים על הטַפֶּט? חושבת שקנית את המלון, הה? למה את לא יכולה לזרוק אותם החוצה מהחלון כמו כולם? Espèce de traînée!" האישה בקומה השלישית: "Va donc, eh! vieille vache!" מיד קמה מקהלה רבגונית שלמה של צעקות, חלונות נפתחים בתנופה מכל עבר, וחצי הרחוב מצטרף למריבה.

כעבור עשר דקות הם משתתקים בבת אחת, כשיחידה של פרשים עוברת ברחוב, והכול חדלים לצעוק ומסתכלים בהם. אני מצייר את התמונה הזאת רק כדי להעביר משהו מרוחו של רחוב תרנגול הזהב. לא שמריבות היו הדבר היחיד שקרה שם – ובכל זאת, לעתים רחוקות עברנו את הבוקר בלי התפרצות אחת לפחות כגון זו.

מריבות, וקריאותיהם הנוגות של רוכלים ברחוב, וצעקותיהם של ילדים הרודפים אחרי קליפות תפוז על אבני המרצפת, ובלילה שירה קולנית והסירחון החמוץ שנדף מעגלות האשפה, אלה יצרו את האווירה ברחוב. הרחוב היה צר מאוד – נקיק של בניינים גבוהים מוכי צרעת הנטויים זה כלפי זה בתנוחות משונות, כאילו קפאו כולם בעיצומה של קריסה.

כל הבניינים היו בתי מלון שהיו מלאים דיירים עד אפס מקום, רובם פולנים, ערבים ואיטלקים. בקומות הקרקע היו ברים זעירים שיכולת לשתות בהם לשוכרה תמורת סכום שווה ערך לשילינג אחד. בשבת בלילה היו כשליש מהגברים ברובע שתויים. תגרות פרצו בגלל נשים, והפועלים הערבים שהתגוררו במלונות הזולים ביותר ניהלו סכסוכי חמולות מסתוריים ונלחמו זה בזה בכיסאות ולפעמים באקדחים.

בלילה לא היו השוטרים עוברים ברחוב אלא בזוגות. זה היה מקום פרוע ורעשני למדי. אבל בתוך ההמולה והזוהמה חיו להם חנוונים צרפתים רגילים ומהוגנים, ואופים, וכובסות וכיוצא באלה, מסוגרים בדל"ת אמותיהם ומצרפים בשקט פרוטה לפרוטה. זו היתה שכונת עוני פריזאית טיפוסית. בית המלון שלי, שנקרא "מלון שלושת הדרורים", היה מאורה צפופה, רעועה ואפלולית של חמש קומות, מחולקת במחיצות עץ לארבעים חדרים.

החדרים היו קטנים ומזוהמים ללא תקנה, כי לא היתה שם משרתת, ולמדאם פ', ה"פַּטרונית", לא היה זמן לעבודות ניקיון. הקירות היו דקים כקיסמים, וכדי להסתיר את הסדקים חיפו אותם בשכבה אחר שכבה של נייר ורוד, וזה התרופף ושיכן בתוכו אינספור פשפשים. שורות ארוכות של פשפשים צעדו בסך כל היום סמוך לתקרה כמו טורי חיילים, ובלילה היו יורדים מזי רעב, והדייר היה נאלץ לקום ממיטתו אחת לכמה שעות ולטבוח בהם בהמוניהם.

לפעמים, כשהמצב היה קשה מנשוא, היה הדייר מבעיר גופרית ומגרש את החרקים אל החדר הסמוך; על כך היה שכנו מגיב בהבערת גופרית משלו ומגרש אותם בחזרה. זה היה מקום מטונף, אבל ביתי, כי מדאם פ' ובעלה היו אנשים טובים. דמי השכירות של החדרים נעו בין שלושים לחמישים פרנק בשבוע. הדיירים היו אוכלוסייה שהשתנתה תדיר, רובם זרים, שהיו מופיעים בלי מזוודות, שוהים במקום שבוע ואחר כך שבים ונעלמים. הם עסקו בכל המקצועות: סנדלרים, בנאים, סתתים, פועלים שחורים, סטודנטים, זונות, סמרטוטרים.

כמה מהם היו עניים במידה שלא תיאמן. באחת מעליות הגג התגורר סטודנט בולגרי שייצר נעליים מהודרות בשביל השוק האמריקאי. משש בבוקר עד חצות היום היה יושב על מיטתו ומתקין תריסר זוגות נעליים ומרוויח שלושים וחמישה פרנק; בשאר שעות היום שמע הרצאות בסורבון.

הוא למד לימודי דת, וספרי תיאולוגיה היו מוטלים הפוכים על רצפת חדרו הזרועה פיסות עור. בחדר אחר התגוררו אישה רוסייה ובנה, שקרא לעצמו אמן. האם עבדה שש-עשרה שעות ביום, הטליאה גרביים תמורת עשרים וחמישה סנטימים לגרב, ואילו הבן, לבוש בגדים טובים, היה מבלה את זמנו בבטלה בבתי הקפה במוֹנפַּרנָס. חדר אחד הושכר לשני דיירים שונים: האחד עובד יום והאחר עובד לילה. בחדר אחר חלק אלמן את מיטתו עם שתי בנותיו הבוגרות, שתיהן חולות שחפת.

היו במלון טיפוסים תימהוניים. שכונות העוני של פריז מקבצות אליהן תימהונים – אנשים ששקעו בשגרת חיים של בדידות וטירוף למחצה ולא ניסו עוד לחיות חיים נורמליים ומהוגנים. העוני משחרר אותם מכללי ההתנהגות המקובלים, כשם שהכסף משחרר אנשים מעבודה. כמה מדיירי המלון שלנו חיו חיים מוזרים שיקשה לתארם במילים. היה הזוג רוּז'יֶה, למשל, זוג זקנים בלים זערוריים שעיסוקם יוצא דופן. הם מכרו גלויות בבּוּלוָור סן מישל.

הדבר המוזר היה שהגלויות נמכרו בחפיסות סגורות בתור גלויות פורנוגרפיות, אבל לאמיתו של דבר לא היו אלא תצלומים של טירות בלוּאר; הקונים לא גילו את האמת אלא כשהיה מאוחר מדי, ולא התלוננו מעולם, כמובן. בני הזוג הרוויחו כמאה פרנק בשבוע, ובאמצעות משטר חסכנות חמור הצליחו להיות מורעבים למחצה ושתויים למחצה כל הזמן.

חדרם היה מטונף כל כך שריחו נדף עד הקומה שמתחתיו. לדברי מדאם פ', ארבע שנים תמימות לא פשטו בני הזוג את בגדיהם. והיה אנרי, שעבד בתעלות הביוב. איש גבה קומה ועגמומי, מתולתל שיער, שמראהו רומנטי למדי במגפי הביוב הגבוהים שלו. המוזרות של אנרי היתה שימים תמימים לא הוציא הגה מפיו אלא לצורכי עבודתו.

רק שנה לפני כן הרוויח יפה בתור נהג וחסך לו כסף. יום אחד התאהב, וכשהבחורה השיבה את פניו ריקם, יצא מגדרו ובעט בה. כיוון שבעט בה, מיד התאהבה בו אהבה עזה, ושבועיים ימים חיו השניים יחד וביזבזו אלף פרנקים מכספו של אנרי. אחר כך בגדה בו הבחורה; אנרי תקע סכין בזרועה ונשלח לכלא לשישה חודשים. משנדקרה התאהבה בו הבחורה אף יותר מקודם, והשניים התפייסו והחליטו שאנרי יקנה לו מונית כשיצא מהכלא והם יתחתנו ויקימו בית.

אבל כעבור שבועיים שבה הבחורה ובגדה בו, וכשיצא אנרי מהכלא היתה בהיריון. אנרי לא דקר אותה שוב. הוא משך את כל חסכונותיו ויצא לסיבוב סביאה שהסתיים בחודש נוסף בכלא; אחר כך הלך לעבוד בביוב. דבר לא הניע את אנרי לדבר. כששאלת אותו למה הוא עובד בביוב, היה שותק ורק מצליב את מפרקי ידיו לסמן אזיקים ומטלטל את ראשו כלפי דרום, אל עבר בית הכלא. דומה כי המזל הרע הפך אותו לרפה-שכל בתוך יום אחד.

והיה ר', אנגלי שהתגורר שישה חודשים בשנה עם הוריו בפּאטֽני ושישה חודשים בצרפת. בזמן ששהה בצרפת, היה שותה ארבעה ליטרים של יין ביום ושישה ליטרים בשבתות; פעם אחת אף הרחיק עד האיים האזוריים מפני שהיין שם זול יותר מבכל מקום אחר באירופה. הוא היה יצור עדין ומבוית, מעודו לא התפרע ולא התקוטט, ומעודו לא היה פיכח. עד צהרי היום היה שוכב במיטה ואחר כך יושב לו בפינתו בביסטרו עד חצות הליל ושותה לשוכרה בשקט ובשיטתיות.

בזמן ששתה, היה מדבר, בקול נשי מעודן, על רהיטים עתיקים. חוץ ממני, היה ר' האנגלי היחיד ברובע. והיו רבים אחרים שחיו חיים תימהוניים לא פחות: מסייה ז'ול, הרומני, שהיתה לו עין מזכוכית, אף שלא הודה בכך, ופוּרֶה, סתת האבן ממחוז לימוזן, ורוּקוֹל הקמצן – אם כי הלה מת לפני בואי – ולורן, הסמרטוטר הזקן, שהיה מעתיק את חתימתו מפיסת נייר שנשא בכיסו.

היה נחמד לכתוב כמה מהביוגרפיות שלהם, אילו היה לי זמן. אני משתדל לתאר את אנשי הרובע שלנו לא רק כדי לספק את הסקרנות, אלא מפני שהם כולם חלק מהסיפור. העוני הוא מה שאני כותב עליו, ומגעי הראשון עם העוני היה בשכונה הזאת. השכונה, על זוהמתה ודייריה התימהוניים, היתה תחילה שיעור לדוגמה בנושא העוני, ואחר כך הרקע לחוויותי שלי. משום כך אני מנסה לתת לכם איזה מושג על החיים שם.

"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" מאת ג'ורג' אורוול, מאנגלית: סמדר מילוא. הוצאת כנרת