הלו, זה רדיו!

"הנבחרים" היא אחת מתוכניות הרדיו הותיקות ב"רדיוס 100FM". את תוכנית הראיונות הפוליטית-אישית הזו מגיש דוד בן-בסט, מנכ"ל התחנה מיום הקמתה, ולאורך השנים"הנבחרים" הפכה לעוף מעט מוזר בנוף של התחנה.

בן-בסט וארדן. שתי מצלמות באולפן רדיו זה לא פתרון (צילום: HOT VOD)

מספיק לצפות בשניות ספורות משידורה ב-VOD בכבלים (כן, לצפות בתוכנית רדיו של ממש, לא תוכנית טלוויזיה, ולכך נגיע בהמשך) כדי להבין עד כמה התוכנית שונה מאלה המשודרות בתחנה. הכוונה היא בעיקר לקיר הרקע המעטר את האולפן ועליו כתוב "מוזיקה זה הכל" - הסלוגן של תחנת הרדיו, שכל קשר בינו לבין התוכנית הספציפית מקרי בהחלט. ראוי לציין שבשאר היום רדיוס היא תחנת רדיו אזורית עם נתוני האזנה לא רעים בכלל, שמתמקדת בעיקר בשידורי מוזיקה.

ולתוכנית עצמה. בן-בסט מארח מדי שבוע כמה פוליטיקאים ש"עשו את השבוע" בתחומם. בתוכניות הראשונות שעלו ל-VOD מתארחים השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן ושר המדע, דניאל הרשקוביץ. בן-בסט, מראיין טוב בסך הכל, מתחקר אותם על עשייתם ומציב בפניהם שאלות פוליטיות, לפעמים גם כאלה לא לגמרי קלות. בין לבין התוכנית מציגה גם פן אישי של המרואיינים.

שום הצדקה

וכך, שאל בן-בסט את גלעד ארדן על גזרתו השמורה ועל גידול הילדים במקביל לתפקוד כשר בממשלה, ואת הרשקוביץ על תפקודו כרב מחתן והמעבר מהאקדמיה ממנה הגיע אל החיים הפוליטיים. דווקא נקודה זו, בעיקר בתוכנית המשודרת לקראת סוף השבוע, היתה אחד מהרגעים הנעימים בתוכנית של בן-בסט.

ארדן. מוזיקה זה הכל?

אבל לא לשם פרגון לגזרתו של השר להגנת הסביבה התכנסנו. מישהו, לא ממש ברור מי, חשב שיהיה זה רעיון נפלא להעתיק את תוכניתו של בן-בסט מהרדיו אל הטלוויזיה. בעצם, זה אפילו לא להעתיק, אלא להציב מצלמות טלוויזיה, גם לא כאלו באיכות מי יודע מה, באולפני רדיוס, ופשוט לשדר את התוכנית "As Is" ב-VOD.

התוצאה, איך נאמר זאת, מביכה. כי פרט למצלמות אין שום הצדקה ולו הקטנה מכולן להעתיק את התוכנית אל מסך הטלוויזיה. אין בה דבר וחצי דבר טלוויזיוני, ולא, גם התכנים - שיש מי שימצאו אותם מרתקים - אינם מספקים כדי להעתיק את התוכנית אל המסך. ההצדקה המאוד לא מוצדקת היחידה שאולי ניתן למצוא לעניין היא הענקת חשיפה נוספת לתוכניתו של מנכ"ל הרדיו, או במילים אחרות: עוד קצת יחסי ציבור. ותו לא.

התוכנית מצולמת בשתי מצלמות; אחת טו-שוט, צילום זוגי של המראיין והמרואיין חבושי האוזניות, והשנייה מתמקדת במרואיין. המשחק בין המצלמות מינימלי, שכן באולפן רדיו ככל הנראה אין אפשרות דינמית יותר מכך. המרואיינים וגם המראיין לא מתייחסים, ולו לשנייה, לנוכחותן של המצלמות, ומה שבולט לעין יותר מכל היא כאמור אותה כרזה המתנוססת מאחורה עליה נכתב "מוזיקה זה הכל", בתכנית שאין בה ממש מוזיקה. ככה, רבותיי, לא עושים טלוויזיה.

יש דברים שלא נפתרים בשתי מצלמות

ניסיונות רבים היו בעבר להביא את הרדיו אל הטלוויזיה, באחד מהם, "Kik" היה שמו, לקח חלק גם כותב שורות אלה.

מדובר בתהליך קשה ומורכב, שמצריך גב כלכלי עשיר והבנה שההכלאה והמעבר בין שני המדיומים הם עניינים מאוד לא פשוטים, ובטח שלא פתירים בהצבת שתי מצלמות באולפן רדיו צר.

רבים הם שדרי הרדיו שלא היו רוצים להיחשף במדיום הזה (ולראייה התנגדות שהיתה בעבר של כמה משדרי גל"צ להצבת מצלמות באולפנים), אך רבים עוד יותר הם אותם שדרנים שהיו שמחים עד שמחים מאוד לחשיפה הטלוויזיונית. וכאן לב הבעיה: כי כאשר מעבירים תוכנית ממדיום למדיום, צריך לעשות אדפטציה של המדיום החדש. במקרה של תוכניתו של בן-בסט, אפילו לא ניסו.