רואים את התמונה הגדולה

שלוש שנים אחרי שזכה בפרס פוליצר לצילום עיתונות, פותח הצלם הישראלי, עודד בלילטי, ביחד עם הצלמים דן בלילטי וסבסטיאן שיינר מרכז לצילום תיעודי בשכונת פלורנטין בתל אביב. "דוקו קלאב" הוא למעשה המרכז הראשון מסוגו בישראל שיעסוק בצילום תיעודי, ויאפשר לצלמים להציג את מרכולתם בחלל מיוחד לתערוכות לצד מפגשי יוצרים וסדנאות הכשרה.

מתנחלת במאחז עמונה שמתנגדת לפינוי. פברואר 2006 (צילום: עודד בלילטי) 

"אחרי שנים שאני מצלם בארץ פתאום נפל לי האסימון: יש פה פרדוקס מטורף", אומר עודד בלילטי ומסביר: "למרות שישראל מייצרת אינספור אירועים חדשותיים בשנה ובעקבותיהם כמות אדירה של צילומים, בסופו של יום אין לנו איפה להציג את העבודות שלנו. החלטנו לפתוח את המרכז לא רק מתוך רצון למכור תמונות, אלא יותר מכל כדי לעורר שיח על צילום עיתונות שזה משהו שמאוד חסר פה.

"צילומי תעודה מתפרסמים בעיתונות ובאתרי האינטרנט על בסיס יומיומי, אבל מעבר לכך אין כמעט פלטפורמות אחרות שנותנות לעשייה הזו חשיפה. חשבנו שאם אף אחד אחר לא עשה את זה בשבילנו, אז אולי הגיע הזמן שאנחנו נעשה את זה בשביל אחרים. חשבנו שצריך לספר את הסיפור של המקום הזה גם מעבר לעמודי העיתון".

חייל על גבול עזה. פראפראזה על עייפות מהקונפליקט (צילום: אוריאל סיני) 

בלילטי מודה שרק לאחר הזכייה בפוליצר -ובעקבותיו בעוד שורה של פרסים בינלאומיים מרכזיים אחרים - הרימה גלריה תל אביבית את הכפפה והחליטה לייצג אותו בישראל. בעבור אחרים, וביניהם בן-דודו ושותפו במיזם החדש, הצלם דן בלילטי, הדרך אל גלריות האמנות המרכזיות בארץ עדיין לא נפתחה.

הבית שחסר

דן בלילטי: "זה בית שמאוד חסר לנו, כזה שמאפשר לך להראות את העבודות שלך, להיחשף לעבודות של אחרים, לשתף ולשמוע חוות דעת של אנשי מקצוע. אנחנו עשינו את הדרך המקצועית שלנו בעבודת רגליים בשטח ובלי יד מכוונת. אם מקום שכזה היה קיים אז, הרבה טעויות היו נחסכות. זו הכשרה שלא ניתנה לנו כצלמים צעירים".

מה זה בדיוק צילום דוקומנטרי?

ע.ב: "צילום לא מבוים שמספר סיפור. המטרה של צילום תיעודי הוא לרקום את ההיסטוריה בתמונה. מבחינתי, צילום תיעודי טוב הוא כזה שבו הצלם אינו מורגש. התפקיד שלנו הוא לספר את הסיפור בלי להפריע, ולכן ב'דוקו קלאב' יהיה דגש על אסתטיקה של הצילום, אבל תוך שמירה על האתיקה של הצילום התיעודי".

האם גלריות ישראליות דוחות צילום תיעודי בגלל שתופסים את הז'אנר הזה כלא אמנותי במובן הקלאסי?

ע.ב: "בפירוש כן. אני חושב שלא מתייחסים פה לצילום עיתונות כאל אמנות, אלא כאל תיעוד, למרות שיש סיפורים שמבחינה ויזואלית מצטלמים נפלא".

ד.ב: "יש צלמים שנקודת המבט שלהם במציאות שונה, כך שהצילום שלהם אמנותי במובן הפרשנות שלהם למציאות. אני לא חושב שצילום עיתונות נחות. זה הז'אנר שהתחיל את אמנות הצילום והוא לעולם לא ייכחד. תמיד יהיה לנו צורך לתעד את המציאות סביבנו".

פרויקט גני שעשועים בגדה. היומיום שמעבר לקונפליקט (צילום: טרה טודרס)

עודד ודן בלילטי עובדים היום ביחד בסוכנות הידיעות AP, בה חבר גם שותפם השלישי למיזם. הרעיון למקם את המרכז בלב שכונת פלורנטין אינו מקרי. "מצאנו פה חלל מדהים וגם האווירה של השכונה נראתה לנו מתאימה", אומר דן בלילטי, "יש כאן אווירה של עשייה ומלא חבר'ה צעירים. בנוסף לזה, כל מה שצריך לעשות זה לצאת מהגלריה ולהתחיל לצלם. יש בשכונה הזו מלא התרחשויות. זה אזור מאוד סקסי".

החיבור בין סטילס לדוקומנטרי

בין שאר הנושאים שעל סדר יומה של הגלריה החדשה יהיה חיבור בין צלמי סטילס ליוצרים דוקומנטריים. "זה חיבור שקורה אבל לא מספיק", אומר עודד, "אנחנו רוצים להגביר את הווליום". לדברי דן מדובר בחיבור טבעי. "בכל מצלמת סטילס דיגיטלית יש היום גם אופציה לוידאו", הוא אומר.

דן מוסיף כי "הרעיון לחבר בין התחומים לא הופך אותנו למהפכנים. זה קורה בכל העולם ועשו את זה לפנינו, אבל לא כל כך בארץ. זו דרך נוספת לספר סיפור. בסופו של יום הוידאו והסטילס מדברים באותה שפה רק במבטא שונה. מולטימדיה זה הילד שנולד לסטילס ולוידאו".

החיכוך המתמיד בירושלים. (צילום: עמית שאבי)

את המרכז תפתח ביום חמישי הקרוב, 5 באוגוסט, תערוכת צילומי העשור שאצר חתן פרס ישראל, אלכס ליבק. 27 צלמים מקומיים וזרים שעובדים בישראל ובשטחי הגדה יציגו בתערוכה שתהיה פתוחה לקהל המבקרים ללא תשלום עד לסוף ספטמבר.

בין השמות הבולטים לצד ליבק, עודד ודן בלילטי וסבסטיאן שיינר, יהיו גם זיו קורן; ראש המחלקה לצילום בבצלאל וצלם העיתונות הוותיק, מיקי קרצמן; הצלמים פבל וולברג ואלדד רפאלי; צלמת הניו יורק טיימס בישראל, רינה קסטלנובו; צלמי סוכנות הידיעות האמריקנית AP, אריאל שליט, ברנט ארמנגה, טרה וטדרס וייטהיל, איתן אשכנזי הס; צלמי סוכנות רויטרס, רונן זבולון ובז רטנר, צלמי סוכנות AFP, מנחם כהנא וגלי תיבון; צלם סוכנות Getty Images בישראל, אוריאל סיני; צלם סוכנות EPA, ג'ים הולנדר; צלם ידיעות אחרונות, עמית שאבי וצלמי עיתון הארץ: ניר כפרי, מוטי מילרוד ויובל טבול.

תעודת הזהות העכשווית של הצילום

לדברי עודד בלילטי מדובר בתעודת זהות עכשווית של הצילום הישראלי. "מכלול הצלמים מייצר תעודת זהות של מה שקרה פה, סגנונות שונים של צילום וזוויות ראייה שונות. זו תערוכה ראשונה שאחריה נציג מדי חודשיים תערוכות תמאטיות מתחלפות בנושאים שונים".

פרעות במחנה הפליטים בשועפאת. (צילום: דן בלילטי) 

הבחירה באלכס ליבק לאצור את תערוכת העשור נראתה לעודד ודן בלילטי טבעית. "כבר בגיל צעיר התמונות של אלכס עשו לי חשק גדול להיות צלם", אומר דן, "ברור שקפצנו על ההזדמנות שהוא יאצור תערוכה במרכז שלנו". גם עודד אינו מחסיר סופרלטיבים על בכיר צלמי ישראל. "אלכס ליבק הוא חבר יקר. ב-2008 הוא אצר תערוכה של חומרים שצילמתי בסין בבית האמנים בירושלים וזו היתה הזדמנות לחזור ולשתף פעולה.

"יש לאלכס ראייה מאוד מיוחדת וכמו שהוא הולך ברחוב ומצליח לראות ולְהַרְאות לנו דברים שביומיום אנחנו לא רואים, כך הוא גם הצליח ללקט מבין מאות התמונות את אלה שאולי אנחנו היינו עוברים לידן מבלי להבחין בהן. האוצרות היתה עשייה נפלאה והבחירות בעיני מציגות פנים שונים מהטריוויאלי, מכבדות את האינטליגנציה של הצופה ובעיקר מציעות חשיבה מחוץ לקופסא".

גאווה ישראלית

מבט חטוף ברשימת הצלמים הישראלים שמשתתפים בתערוכה ובג'ובים שלהם בצמתים מרכזיים בעיתונות העולמית, מעורר השתאות. "הצילום התיעודי הישראלי תפס מקום מאוד מרכזי ומכובד בעולם", אומר עודד ומדגיש, "אם לפני האינתיפאדה השנייה היו שולחים צלמים זרים לצלם אירועים בישראל, היום הסוכנויות הגדולות והעיתונים המובילים מסתמכים על צלמים ישראלים.

"אוריאל סיני עומד בראש הסניף הישראלי של Getty Images וזה שינוי משמעותי. אפשר לומר בפירוש שהצלמים המובילים היום בסוכנויות בארץ הם ישראלים. בניגוד לשנות ה-90 שאז כל תמונה של צלם ישראלי שהתפרסמה ב'טיים מגזין' היתה מעוררת קנאה, היום זה עניין יומיומי. זו בפירוש גאווה ישראלית".

מה בעצם השתנה?

ד.ב: "שנים עמוסות באירועים מטורפים. גדל פה דור חדש שהיה לו בית ספר של החיים הכי מטורף בעולם. היו פה צלמים זרים שלמדנו מהם המון והם הביאו ארצה ראייה אחרת.

יש גם את האינטרנט שהופך את כולנו לחשופים יותר. האינתפיאדה השנייה החלה ב-2000 וזה גם אירוע שסימן גל חדש של תיעוד באזור. זו הדרך שלנו לכווץ את העשייה העצומה שהיתה פה בתקופה הזו".

ע.ב: "זה מבורך בעיני כי כל סיפור יכול להיות מתועד בכל מצב אם במצלמת הטלפון הנייד ואם במצלמה דיגיטלית פשוטה. כל אחד יכול לצלם, אבל לא כל אחד הוא צלם ואני לא מדבר רק על איכות המצלמה. ברור שכשקורה לידך אירוע מזדמן, אתה יכול לתעד אותו בקלות יתרה היום, אבל צלם לא מחכה שהסיפור יגיע אליו, הוא יוצא ומחפש את הסיפור.

"זה נכון שבישראל קורים דברים מטורפים ברחובות ולפעמים נדמה שמספיק שתצא החוצה עם מצלמה. אבל לא כל מה שחדשותי נושא בתוכו איכויות של צילום תיעודי. בלי ניסיון קשה לספר את הסיפור. זה לא מספיק רק להקליק, לפעמים צריך לקחת צעד אחורה ולראות את התמונה הגדולה".