להתאהב כל פעם מחדש

מילים כתובות מבחינתי הן עולם שמחוקק בכל רגע חוקי חיים חדשים. יש בסיפור סוד שלפענח אותו זה אחד מהתענוגות הגדולים שלי. נקודת החיבור של לספר מתחילה במי שכתב אותו. יש כותבים חד פעמיים ויש כותבי נצח. 

את כל הספרים שבחרתי כתבו סופרים שאני מאוהב בהם והם לא יודעים זאת. מדובר בסופרים שמחברים אותי לקרקע סיפורית, שמצליחים לסחוט ממני רגשות ותחושות חד פעמיות שכל מה שנותר אחרי שהן מתפוגגות זה לחוש בחסרונן ולהתגעגע אליהן. והגעגוע הזה הוא סם החיים מבחינתי.

הנסיך הקטן - אנטון דה סנט-אכזיפרי

לכל מקום שאני מגיע בעולם אני קונה את הספר בשפת המקום. בעיני, אכזיפרי המציא שפה אחת שמבינים אותה בכל מקום. הנסיך הקטן הוא כמו ספר תהלים בשבילי, משהו שעוזר לי לא להיפרד מכלום. למעשה, הספר הוא עוד לב קטן רזרבי שפועם בתוכי. המשפט "בבקשה צייר לי כבשה" הפך מבחינתי לסימן דרך בחיים.

הנסיך הקטן. עוד לב רזרבי שפועם בתוכי

יש בי געגוע חולני לחזור לרגע שבו שאני אוכל לצייר כבשה או צב או אריה או פרח. יש בספר ציורים של המחבר שהופכים לשיקוף רנטגן של הנשמה של כולנו. אני מתפלל שהמסע המצויר בתוך הספר לא יגמר לי אף פעם. היצר לחזור ולקרוא בספר יותר חזק ממני .

ארי דה לוקה - לא עכשיו לא כאן

בעיני הספרות של ארי דה לוקה היא הספרות הכי אימפולסיבית והכי אוטנתית שפגשתי בשנים האחרונות. השורות שלו יורות לי צרורות עמוק לתוך מרכז הרגש. דה לוקה הוא קוסם של דימויים; הוא מאיט לי את קצב הקריאה, הוא מעכב אותי לימים. "לא עכשיו לא כאן" הוא ספרו הראשון שכתב ב-1989 כשהוא בן 39, באותם ימים הוא היה פועל במפעל.

דה לוקה. כל סביון שמתפרק ברוח הופך למשפט באורך ספר

הספר הוא מונולוג צבעוני של ילד מתבגר בתוך נאפולי של ימי מלחמת העולם השנייה. הספר הוא שדה של ריחות וטעמים וצבעים ואמירות שמצטופפות להירשם לך בספר החיים. יש בדה לוקה פשטות כל כך יצרית, וכל סביון שמתפרק לו ברוח הופך למשפט באורך ספר.

יואל הופמן - הלב הוא קטמנדו

את הדפים מתוך הספר של הופמן "הלב הוא קטמנדו" פגשתי בפעם הראשונה במסעדה צפופה בפרבר פריזאי. אחרי חצי בקבוק בורגנדי מאוד ידידותי הרגשתי שאני נכנס פנימה לעולמו של אחד הסופרים הכי מעניינים והכי מרתקים בארץ. בעיני, דה לוקה והופמן נולדו לאותה אמא.

הופמן הוא המשוגע הכי נורמלי שפגשתי בספרות הישראלית. הוא מצליח להקפיץ לי את ההנאה לקצוות מסוכנים. הוא כותב פרטיטורה על חיפאים, ועל פולנים בחיפה ועל התנהלות פשוטה בתוך חיים עוד יותר פשוטים, והכל מתקבץ לאיזה מוזיקה שאין רגע מנוחה ממנה, והנפשות הפועלות בתוכה מרנינות עד כדי כאב.

ברטולד ברכט - סיפורי מר קוינר

מצאתי את עצמי מתעניין בברטולד ברכט אחרי ששיחקתי בתיאטרון חיפה במחזה "גלילאו גליליי" - מחזה כל כך פיוטי על משוואות מתמטיות ועל אנשים חסרי רגש. ברכט הוא אבי תורת הישירות. מר קוינר היה האיש החושב בשביל ברכט, ובספר אומר ברכט או קוינר את כל הדברים במשפטים קצרים שלא היה יכול להגיד במחזותיו.

ברכט. לפענח את החיים שתמיד מתרחקים (צילום: Gettyimages)

הספר מדרבן אותך לחשוב ולרצות לפענח את החיים הקרובים שתמיד איכשהו מתרחקים. מר קוינר לא מניח לך לרגע והוא מוביל אותך בכל עניין ודבר למקומות הכי ישירים של החיים. ותמיד מבחינתו יש יותר מאופציה אחת.

ש"י עגנון - בחנותו של מר לובלין

אני אוהב את עגנון הרכלן, אני אוהב לטבוע בשורות מהמאה הקודמת. יש בכתיבה שלו אידישקייט שמחזירה אותי לבית סבא. כמה שהאבחנות שלו יותר זהירות ויותר עקיפות - כך הן יותר נוקבות. בחנותו של מר לובלין לוקח אותנו עגנון בגוף ראשון ללייפציג. הוא מפגיש אותנו עם יהודים גליציאניים, ועם התנהלות קטנה וחרדתית.

עגנון. לחזור לבית סבא (צילום: עמית שאבי)

הספר מבחינתי תלוי כמו תמונות של פורטרטים בגלריה. היכולת של עגנון לרדת עמוק לתוך הקרביים של הנפשות הפועלות זאת מלאכת מחשבת. הוא מקרב אותנו לתוך חייהם עד שאפשר להריח אותם. הוא קצת מזכיר לי צייר חצר שהיה עסוק בלתעד את גיבורי החיים. ואצל עגנון הגיבורים תמיד קטנים וצפופים, אבל גיבורים.

עמוס עוז - סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז כותב לנו שנים את מגילת העצמאות הישראלית. הוא המסביר הלאומי, הוא זה שכותב את הפרטיטורה

למנגינת החיים בארץ הזאת, וספריו נבקעים מתוך האדמה הזאת. הוא מנסה בהם להציל מציפורני הזמן את הריחות, והטעמים והצלילים, והצבעים, שכל כך חשובים לתפריט התרבות שעוד רגע נתקעת לנו בגרון.

הספר הזה הוא ספר שלי ושלך ושל כל מי שבא או עזב בשערי הארץ הזאת. הספר הזה הוא דיסקט גיבוי של החיים שלו ושל החיים שלנו בארץ. אוטוביוגרפיה של חברה כמעט אבודה שהקימה חיים, אחרי שאירופה בעטה את המשפחות הקרובות והרחוקות שלנו מתוכה, והם ניסו לעשות אירופה קטנה בארץ ישראל.

אייל גפן, סופר, צייר ובמאי. בימים אלו רואה אור ספרו השלישי "אדם הולך"