רומן נוסח רומניה
הסרט הרומני "יום שלישי, אחרי החגים" מביא למסך משולש אהבה בורגני של גבר, אשתו ומאהבת. "רציתי שהצופה יחוש את המועקה של הדמויות", מספר הבמאי ראדו מונטאן, ומתלונן על מצוקת הקולנוע במולדתו
בתמונת הפתיחה של הסרט הרומני "יום שלישי, אחרי החגים" נראים פאול (מימי ברנסקו) ורלוקה (מריה פופיסטסו) שרועים במיטה, גופם העירום ממלא את המסך, והם שקועים בשיחה-שאחרי.
אלה שני אנשים מבוגרים, בורגנים, נינוחים ורהוטים, שנהנים האחד מחברתו של השני. הסצינה נראית טבעית, זורמת, והפרובוקטיביות של הרגע הראשון מתחלפת במהירות בתחושה של פשטות ואותנטיות. מאוחר יותר יתברר שהאישה היא מאהבתו של הגבר הנשוי.
"הסצינה הזו חשובה לסרט כי היא אמורה להעניק לו תחושה של אינטימיות", מסביר הבמאי ראדו מונטאן בראיון מיוחד ל-ynet. "לא רציתי שהיא תתפרש כסצינה ארוטית. מה שהדהים אותי היתה האינטימיות שנוצרה שם בין הדמויות, ושממנה נבנים השלבים הבאים בסרט".
אבל השלבים הבאים בסרט היפה והמרשים הזה אינם מעידים על מה שעומד לקרות בו. בסצינה הבאה, פאול ואשתו, אדריאנה (מירלה אופריסור), נראים כשהם משוטטים במרכז קניות הומה. השניים נשואים זה 10 שנים, ואוהבים זה את זה. תמונה של שגרה מוכרת ומבורכת.
אחר כך, ארוחת ערב עם הילדה שצריכה "גשר" ליישור שיניים. רופאת השיניים, מסתבר, היא מאהבתו של הבעל-האב, ונוכחותה הלא צפויה של האישה החוקית במרפאה (עם בעלה וילדתה) הופכת את הסיטואציה לעצבנית ודרוכה. הנה כי כן, זהו סיפור על גבר, אישה ומאהבת בורגנים המובא על פי מיטב המסורת הנטורליסטית נוסח ג'ון קסאווטס ומייק לי המוקדם.
"יום שלישי, אחרי החגים". בלי אלתור
אך הסצינה המטלטלת ביותר בסרט מתרחשת בתום השעה הראשונה, כאשר פאול מתייצב מול אדריאנה ומספר לה על הרומן שהוא מנהל זה חודשים מספר. הסצינה מצולמת בשוט אחד רצוף וארוך, והמצלמה המרוחקת מהדמויות מעניקה תחושה של דמויות על במת התיאטרון. שחקניו המיומנים של מונטאן מטעינים את ההתרחשות הדרמטית בקצב וברגש מדויקים, והופכים את הרגע הזה בסרט לחוויה מכוננת.
גם לדמויות מגיע חופש
"בסופו של דבר רציתי לתת לדמויות את החופש להתפתח", מסביר מונטאן את הבחירה האסתטית הכה-אפקטיבית הזו. "לא רציתי לחתוך ולקצר את זמן ההתרחשות. התכוונתי שהצופה יחוש את מה שהם חשים, את המועקה ומה שבא בעקבות החשיפה. תתפלא, אבל אין בסצינה זו כל אימפרוביזציה. הדיאלוג והסיטואציה עוצבו במהלך החזרות שנמשכו שלושה-ארבעה שבועות, והשחקנים ידעו בדיוק מה יעשו".
אתה נמנע כמעט לחלוטין מצילומי תקריב (close-up), ועוד דווקא בדרמה משפחתית ואינטימית כמו זו.
"אני חושב שהמחמאה הכי גדולה שקיבלתי היתה בפסטיבל קרלובי-וארי, אחרי הקרנת סרטי הקודם 'בוגי'. עיתונאי אחד אמר לי שם, שהסרט נגע ללבו אבל הוא לא חש שמישהו ביים אותו. זו מחמאה גדולה בעבורי. אני שואף שהסרט יתפתח מעצמו, מבלי שהמצלמה תהיה אחת הדמויות. אני רוצה להראות חיים כפי שהם קורים".
אתה גם בוחר לסיים את הסרט בפתאומיות, כאילו יש שם עוד משהו שאנחנו כצופים נותרים תוהים לגביו.
"אני רוצה שהצופים ימשיכו לחשוב על הסרט גם בתום הצפייה. שהוא יעבוד כמו פצצה עם מנגנון השהיה. זה לא סוף שמח, והבחירה שפאול בוחר לא מבשרת על התחלה חדשה וטובה. הסיום עונה על כל השאלות למעט השאלה מדוע פאול בחר כפי שבחר. הוא מקריב קורבן כדי שיוכל להמשיך, אבל לאן?"
אנשים רגילים
מונטאן, יליד 1971, הוא אחד הנציגים הבולטים של הקולנוע הרומני החדש. גל של יוצרים צעירים ומוכשרים שהפתיעו את מבקרי הקולנוע, אנשי תעשיית הסרטים, ושאר חברי חוג הפסטיבלים הבינלאומיים עם סדרה של סרטים שאופיינו בנטורליזם מחוספס, עיסוק בעבר הקרוב (שלטון הרודן צ'אושסקו), קדרות נוראה, ודוק של הומור שחור.
ראשיתו באמצע העשור שעבר, עת הסעיר סרטו המופתי של כריסטי פויו, "מותו של מר לזרסקו" (2005), את באי פסטיבל קאן של אותה שנה, וחזר משם הביתה עם פרס. שנתיים מאוחר יותר עוטרה הדרמה "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" (2007) שביים כריסטיאן מונג'ו בדקל הזהב היוקרתי.
שמות כמו קורנליו פורומבויו ("משטרה, שם תואר" שיוצג בארץ בקרוב), כריסטיאן נמסקו (שהשלים את סרטו הארוך והיחיד "קליפורניה חולמת" בטרם נספה בתאונת דרכים בגיל 27) וראדו מונטאן החלו בהדרגה להתגלגל על לשונם של חובבי קולנוע ברחבי תבל.
מתוך הסרט. מעשה בגבר, אישה ומאהבת
"אני לא מבקר ואינני יכול לשים תגיות", משיב מונטאן בתשובה לשאלה האם ישנו קולנוע רומני חדש. "אבל בהחלט ישנה תנועה חדשה. סרטים שבאים כתגובה לקולנוע הישן. קולנוע שהיה יותר מטפורי והשתמש בשפה פיוטית, פחות ישיר ומחוספס ביחסו למציאות. הדבר היחיד שמשותף לסרטי בני דורי זו הישירות והכנות שלהם".
"יום שלישי, אחרי החגים" (במקור "יום שלישי, אחרי חג המולד") הוא סרטו הרביעי של מונטאן. הוא לכד את תשומת הלב של הביקורת הבינלאומית בסרטו השני והנפלא, "הנייר יכחיל" (2006), אודיסיאה לילית של חייל רומני צעיר הנוטש את יחידתו ומחליט להצטרף לכוחות המהפכניים שהביאו לנפילתו של הדיקטטור צ'אושסקו. הסרט מצטיין בצילום מגורען ובאיכויות של דוקו-דרמה סוריאליסטית.
למרות ההבדל בין שני הסרטים, משותף להם העיסוק באנשים "רגילים" שמבקשים לשנות את מציאות חייהם, האחד על רקע תמורה היסטורית דרמטית והאחר בפתחה של שנה חדשה.
"יתכן שאתה צודק", אומר מונטאן לאחר הרהור קצר. "לא חשבתי על זה. 'הנייר יכחיל' הוא סרט אישי יותר שמבטא את יחסי עם רומניה וההיסטוריה שלה. התשוקה שלי לעשות את הסרט ההוא נבעה מכך שהייתי בסיטואציה דומה לזו של הגיבור בימים ההם בשלהי 1989".
למרות המקום המרכזי שתופס הקולנוע הרומני החדש בפסטיבלים הבינלאומיים, קשה לדבר על פריחה דומה שהוא זוכה לה במולדתו. הסיבה היא, קודם לכל, העדרם של בתי קולנוע. 80 בתי קולנוע בלבד משרתים אוכלוסיה המונה כ-22 מיליון בני אדם, ובכמה מהערים הגדולות ברומניה אין מסכים כלל. המחסור הזה באקרנים פירושו שהסיכויים של סרט רומני לזכות בהצלחה כלכלית מקומית הם קטנים, מה שכמובן משפיע על גיוס משקיעים מרומניה ומחוצה לה.
"את הסרטים הרומניים רואים יותר אנשים מחוץ לרומניה מאשר ברומניה עצמה", מסביר מונטאן. "סרטי הקודם, 'בוגי', נחשב להצלחה, מה שאומר שראו אותו 20 אלף איש. יש מעט מאוד בתי קולנוע ברומניה, ועוד פחות מזה אולמות המקרינים סרטי איכות.
"הצופים, כמו בכל מקום, נוהרים לראות שוברי קופות הוליוודיים. הם לא רוצים לראות את המציאות הקודרת והקשה, את עצמם בחיי היומיום, וזה עצוב כי אנחנו עושים סרטים שמיועדים קודם כל לקהל הרומני".
אגב כך, ישראל היא המדינה הראשונה בעולם שבה מוקרן מסחרית "יום שלישי", אפילו לפני רומניה. "אני מאוד סקרן לגבי הצופים הישראליים ותגובתם. אני מצטער שאני לא יכול להיות שם, אבל אשמח אם תדווח לי איך הוא התקבל".
לפנייה לכתב/ת 
