שובי לים

אופיו של האוקינוס האטלנטי המקיף את אירלנד משתנה בהתאם למגעו השונה עם כל רצועת חוף; אני למשל מכירה את חופיה החוליים של קונמרה כל הדרך בואך גלאווי, עיר חוף המוגדרת במידה רבה מיחסיה עם הים הגובל בה כמו עירי תל אביב, ועם זאת שונה ממנה ככל הניתן מבלי שיאבד העיקרון האחד המשותף להן.

אופי האוקיינוס משתנה בהתאם לחוף (צילום: תמיר שר)

כך, ביום האחרון של אוגוסט 2005, בתום תקופה מאושרת באירלנד, נכנסתי בנחישות לחנות ספרים בגאלווי. בחוץ, שמש אירית רגעית שבשבועיים האחרונים למדתי לחשוד בכוונותיה, התחילה להזעיף פנים, וילדיי שישבו בבית הקפה הסמוך מדדו לי זמן מעל צלוחית של רפרפת וניל וקצפת: עשר דקות לכל היותר, בכדי לקטוף ספר מאחת הערמות, לשלם ולצאת.

עייפה וקצת מבולבלת התנודדתי מול שתי קופאיות שבאופן מוזר דמו זו לזו, לא משום שחלקו תווים משותפים אלא צבע והבעה: שפתיים קפוצות, עור פנים חיוור, שער צהוב-קש, ומבט אטום שעוינות זבנים נואשת הסתתרה מאחוריו - יצרו רושם אחיד של מורת-רוח.

על הקיר מאחוריהן, שעונים על מדפי זווית שקופים, נערכו משתתפי הרשימה הארוכה של פרס ה"בוקר". זו היתה דקורציה כמעט פלאית: באור החזק שמוסס את הנוכחות החומרית של המדפים נראו ספריהם של מקיואן, אישיגורו, קוטזי, רושדי , בארנס, ואלי סמית (ספרה של הסמית השניה, זיידי, עמד להציף את חנויות הספרים רק למחרת) כמרחפים באוויר; רק רגע קצר של היסוס קידם את הבחירה: את "הים" של ג'ון באנוויל, תבעתי.

למחרת עזבתי את אירלנד, אבל לא לגמרי עזבתי. הים נשאר איתי; שקית של צדפים שאספנו על החוף בקונמרה וספרו המופנם והמלנכולי של אחד מהסופרים שהיו קרובים ביותר לליבי - אך הזמן, הפגע הרע שמכרסם בכל האהבות הגדולות, קילקל גם לנו.

עולם של זוועות מתונות

עולם של זוועות מתונות, חסרות הבעה, הוא עולמו הספרותי של באנוויל, עולם של מאבקים שקטים, ללא הועיל; והספר הזה אינו יוצא מן הכלל: מאקס מורדן, היסטוריון של האמנות, אדם בעל רגישות חולנית ועין חדה, חוזר לעיירת החוף של ימי ילדותו - ארץ פלא חורפית ועכורה שהשמש כמעט אף פעם לא זורחת בה, מסבאותיה עגומות וחוף הים הוא אתר הבילוי היחיד - אחרי מותה המהיר של אשתו אן ממחלת הסרטן.

הוא עדיין המום, עמום יש לומר, כלומר שתוי, ומרבית הזמן נזהר שלא לחבל בכהות האלכוהולית שמסוככת עליו לפי שעה, מעוצמת ההכרה באובדנו. ועם זאת, הוא חש בכורח לחזור למקום ולזמן שבו הכל התחיל ועל פיו התעצבו זהותו וגורלו.

בקול צלול ובנימה שאף פעם לא לוקה בהפרזה עצמית, הוא מוסר את סיפורו לקורא כאילו נחתמה בניהם עסקה שפרטיה קשים אך ידועים מראש: מאקס יעשה את כל המאמצים למסור דיווח כנה של זיכרונותיו מהקיץ שבו הופיעה משפחת גרייס בעיירה ושכרה בקתה סמוך לבית הוריו כשהיה בן אחד עשרה; הוא יהרהר בקול רם אודות הזיכרון כמלאכה מודעת אשר מעצבת את הזהות; הוא יחדור בהגינות המרבית לתודעה של הדמויות האחרות ושל עצמו ובכך יחשוף אותם ואת עצמו לסכנה של קריסה והתפוררות.

והוא יעשה את כל אלו בכישרונו העילאי, בחומריות הלשונית הנדירה שלו, המאחדת את המילה, את הצליל והתנועה עם הדבר עצמו עד שמתקבלת תמונה, בדומה לציוריו האחרונים של הצרפתי פייר בונארד שעליהן כותב מאקס, המורכבים מצבע ומשקיפות, מהחומר המנכיח את האובייקט ומהשקיפות הממשיגה אותו.

מאקס מדבר אל הקורא באופן שבו אנשים בודדים, גם המופנמים והחשדניים שבהם שלא זוכים להישמע לעיתים קרובות, מדברים: בדחיפות, בלהיטות מוסוות היטב, ובדקדקנות. הוא חייב לספר את סיפורו - זו אינה שאלה של ברירה או של בחירה - על כל פרטיו המבישים.

הים קוצב ומוזג

הים, הוא הקוצב והגוון והמזג הלשוני של הסיפור. הקשת העלילתית שבתוכה הוא מתרחש מצומצמת במתכוון ומעט מאוד מתרחש בה: מאקס מוקסם ממשפחת גרייס, האם המתוחכמת והנרפית, האב האטום והנינוח המצוי תמיד מחוץ לטווח הסכנה של מודעות למתרחש במשפחתו שלו, והתאומים, מיילס הדומם שהוריו מניחים שהוא חירש, וקלואי הסוערת והבוטה שלנוחיותם מעדיפים ההורים להניח לה לנפשה.

משפחת גרייס, שמאמציה העיקרים לחיות חיי נופש נמרצים לא נעלמים מעינו הבוחנת של מאקס, נמצאת בשלב הגבוה ולפיכך הנחשק ביותר בסולם המעמדי של העיירה; הם אנשי העיר, נופשים ששכרו את אחד מביתי החוף היקרים. כל אורחותיהם - למן המכונית המרשימה, הפיקניקים השופעים ובקבוקי היין, ועד לאומנת הצעירה רוז, המאוהבת בסתר בגברת גרייס ומשחררת את ההורים מהמטלה המאוסה של טיפול בילדיהם - מאפיינים את המעמד הבינוני-גבוה, ומצויים הרחק מעבר להשגתם של מאקס והוריו.

האם הים, הפוטנציאל האינסופי שלו, ההבטחה או האיום שמה שמתרחש בעיירת חוף מתרחש תמיד בשוליו הוא עונשם של הזוג גרייס האנוכיים? התשובה מובנת מאליה.

מהופנט אל קוני גרייס, מבגד הים השחור והמבהיק שלה כמו עור של כלב ים, מהמטפחת הכרוכה סביב מתניה, חושפת עם כל צעד רגל שזופה ומשערה הבלונדיני, צופה מאקס במשפחה, נחוש בדעתו להתיידד איתם. הוא אמנם מאוהב בקוני באותה עזות מינית מבולבלת של גילו, ובאותם כיסופים של בן למעמדות הנמוכים העומד על הרציף של נסיבות חייו העגומות ומייחל לספינה שתשא אותו משם.

להירגע באמצעות אמבטיות

שנים רבות אחר-כך, בעקבות מותה של אישתו אן, סוגר מאקס את ביתם, נפרד מבתו קלייר ושב אל עיירת ילדותו ואל בית הקייט של הגרייסים. הוא שוכר חדר מגברת ואואסור, רווקה זקנה שמנהלת עתה את הבית, ומעמיד פנים שהוא פונה לכתיבת מונוגרפיה על פייר בונארד ובעיקר על הציורים האחרונים של אשת הצייר טובלת באמבטיה, בביתם בעיירת

החוף לה קנה. כמו מרתה בונארד, גם אן "אלילה של העולם הצף", התחילה לעשות אמבטיות ממושכות לפעמים כל שעות אחר הצהריים, בימי מחלתה. הן הרגיעו אותה, כך היא טענה.

מחדרו הצופה אל חוף הים, בוחן מאקס את שנת חייה האחרונה של אן, את המפגש המאיים עם המוות בכל עוצמתו. הוא חוזר שוב ושוב לחדרו של הרופא המומחה ולרגע שבו הוא מבשר להם על סופיותה של המחלה, הרגע שבו מאקס, שהצליח לצור עם אן תאומות מאושרת ככל שמיזגו העגום אפשר, חוזר למצב החומצי של בדידותו הישנה ולקיץ היחיד שבילה משפחת גרייס.

ג'ון באנוויל אינו סופר מובן מאליו ו"הים" אינו ממש סיפור, הוא מדיטציה מלנכולית הכתובה ביד אמן על שבירותה של הזהות ועל הכוחות החיצוניים המעצבים אותה. "הים" הוא גם קינה, ובסופו הוא הכרה מפוכחת אך לא פחות מרה בשל-כך שהחיים הם אובדניים לאין קץ, הם פחת מתמשך בהון המצומצם ממילא של שמחה הניתן לך.