המשט הטורקי לדמוקרטיה

בזמן האחרון ארדואן משתמש בססמאות דמוקרטיות ובקריאות לאחדות בתכיפות גוברת והולכת. דרך הקריאה לדמוקרטיה, הוא חותר בין השאר לערער את מעמד הצבא והמערכת המשפטית ולחזק את שליטתו במדינה. אבל הקריאה לדמוקרטיזציה מעלה למרחב הציבורי אתגרים חדשים - ובסופו של דבר, אכן יוצרת תהליך של דמוקרטיזציה.

ראש עיריית דיארבֶּקיר, שרוב תושביה כורדים, העמיד זאת למבחן השבוע, כשהכריז שהכורדים מבקשים רק אוטונומיה ודגל. "הממשלה מכריזה על רצונה באחדות לאומית ואחווה", הצהיר עוסמאן

. "בבקשה! הנה הפרויקט שאנחנו מציעים. מדוע שהדגל הכורדי לא יונף כאן לצד הדגל הטורקי מול בניין העיריה?". ההכרזה, שבימים אחרים הייתה מביאה מיד למעצר ולהעמדה לדין, הפכה במהרה לדיון כלל-לאומי, שבו עלו לאוויר אפילו רעיונות כפירה כמו פדרציה כורדית-טורקית.

טורקיה היא מדינה דמוקרטית לפחות משנות הארבעים, אולם בדמוקרטיה שלה תמיד היה משהו שטחי. מעבר לעובדה הידועה שהצבא נטל את השלטון לידיו לפחות ארבע פעמים מאז ייסוד הרפובליקה ב-1923, אפשר להזכיר את האיסור למתוח ביקורת על אתאטורק (יוטיוב נחסם לצפייה בטורקיה כי הועלו עליו קטעי וידיאו המבקרים את מייסד המדינה). כך גם על פי סעיף 301 לחוק הפלילי, כל אמירה הפוגעת בכבוד המדינה נחשבה לעבירה על החוק. כל הגדרה של מה שנעשה לארמנים כ"רצח עם" מוגדרת פשע. על כך הועמדו למשפט לא מזמן הסופרים אורהאן פמוק (חתן נובל) ואֶליף שאפאק. התאגדויות פוליטיות על בסיס אתני אסורות, ורף החסימה בבחירות לפרלמנט הוא 10%, מה שמקשה מאד על צמיחתן של מפלגות חדשות ועל מתן ביטוי לדעות מיעוט.

מעבר לכך, כל טורקי מכיר היטב את המושג "דֶרִין דֶוְלֶת", שאפשר לתרגמו ל"מדינת העומק". מתחת למוסדות הגלויים של המדינה, כך מאמינים הטורקים, פועלת מערכת סודית שבה שותפים אנשי צבא, פוליטיקאים בכירים, אנשי הון ועבריינים. קצה זנבה של המערכת הזאת נחשף בפרשיה שתחילתה בתאונת דרכים בשנת 1996 שבה נהרגו יחדיו סגן מפקד משטרת איסטנבול, ראש שבט כורדי גדול ומנהיג תנועת "הזאב האפור", שהיה גם עבריין ידוע. במידה שיש אמת בפרשיית הענק הקרויה "ארגנקון" הנחשפת בימים אלה, גם היא קשורה לאותו כוח סמוי המנהל את המדינה מתחת למעטה החוק והדמוקרטיה.

ואולי חשוב מכל אלה לעניין הדמוקרטיה - מרבית האזרחים מתייחסים לשלטון ביראה וריחוק. מה שהטורקים נהגו לכנות "דֶוְלֶת בּאבּא", המדינה כמין אב סמכותי ומעניש, היא מוסד שלא ממש שייך לציבור, ממסד שאסור להרגיז יותר מדי. עד עתה הדמוקרטיה הייתה בעיקר סממן חיצוני - בחירות התנהלו ומפלגות התחלפו - אבל לא חדרה עמוק לליבותיהם של האזרחים. על אף החילונות והמערביות המוצהרת, היה בה בעבר, באופן פרדוקסלי, משהו דומה לצורת המשטר האיראנית של היום - משחק שמנוהל מלמעלה, בין שחקנים שהשתתפותם קיבלה אישור על ידי מוסדות לא דמוקרטיים, ובמסגרת אידיאולוגיה מקודשת שאסור להשיג עליה השגות.

בסיס לחיבור מחודש עם ישראל, בעתיד

כל זה הולך ומשתנה במהירות ממש לנגד עינינו, במידה רבה בגלל הצעדים שנוקט לא אחר מאשר ראש הממשלה. לא, מפלגת הצדק והפיתוח השלטת איננה אבירת הדמוקרטיה. ארדואן מנצל כל טריק בספר כדי לחזק את שלטונו ולהמשיך לנצח בבחירות. העיתונות מאוימת, הצבא והמערכת המשפטית מאותגרים, וההון הממשלתי ממשיך לזרום ל"עסקים הירוקים", כפי שמכונה כאן הכלכלה האיסלאמית.

אבל דווקא הצעדים הללו, שתכליתם לבצר את השלטון בידי הקבוצה השלטת, יוצרים את התנאים לצמיחתה של דמוקרטיה אמיתית במדינה. ארדואן וחבר מרעיו עסוקים בפירוק יסודי של תשתיות מדינת העומק, בהחלשת כוחו האימתני של הצבא, ובחשיפת הקואליציה הסמויה המנהלת את המדינה זה דורות. הם אינם עושים זאת לשם שמים, אבל מתוך שלא לשמה - בא לשמה, והדיון הציבורי באופייה של המדינה, שעד כה התנהל בחדרי חדרים, עולה לאוויר.

כדי להצדיק צעדים חוקתיים שאמורים להצר את צעדי הצבא, ובין היתר לאפשר העמדה לדין של פושעי ההפיכה הצבאית של 1980, הזיל ארדואן בנאום פומבי בשבוע שעבר דמעות תנין על מכתב שכתב בחור חף מפשע שהוצא להורג בהפיכה ההיא.

הציבור אולי לא קנה את ההתחסדות של ראש הממשלה, אבל השאלה מה בדיוק קרה ב-1980, הסיפורים על התעללות במיעוטים, השאלות הנוקבות על זכותו של הצבא להתערב בפוליטיקה ועל חובת השקיפות השלטונית, נידונות מדי יום בטלוויזיה ובעיתונים.

כך גם בפרשיות ארגנקון ובּאלְיוֹז. שתי הפרשיות התמנוניות שלכאורה חשפו את תוכניות הצבא להפיל את שלטונה של מפלגת הצדק והפיתוח מאפשרות לפתע דיון ציבורי גלוי על עניינים שעד עתה נמנעו מנגיעה ישירה בהם. והנה, עתה, גם הפרה הקדושה האחרונה בטורקיה - האמונה שמדובר במדינה הומוגנית מבחינה דתית ואתנית - עולה לדיון ציבורי. אמירתו המתריסה של ראש עיריית דיארבקיר היא רק דוגמה אחת מני רבות. את שד הדמוקרטיה הפורץ לנגד עינינו מהבקבוק יהיה קשה לשכנע לשוב פנימה.

ואיך כל זה נוגע אלינו? הדברים הללו אינם צפויים להשפיע על יחסי טורקיה-ישראל בעתיד המיידי. אלה תהליכי עומק שיימשכו שנים לא מעטות, וייתכן שכמו במדינות אחרות - דווקא הדמוקרטיזציה תעלה לשלטון בתחילה כוחות אנטי-דמוקרטיים. אולם מדובר כאן בשינוי תודעתי ותרבותי עמוק, שבסופו של דבר ייצור בסיס לחיבור מחודש גם עם ישראל.