סוד ההצלחה של שייח ג'ראח
מה מושך אלפי ישראלים לצאת מ"הבועה" ולהביע מחאה דווקא בעניין הזה? שייח ג'ראח היא ירושלים, וחלוקת ירושלים היא תנאי ברור להסדר ולפיוס - ותקווה לעתיד טוב יותר
השבוע אנו מונים שנה לגל הפינויים בשייח ג'ראח, ועמה גם למאבק נגד הפינויים. הפעולות השבועיות בשכונה מושכות קהל רחב ומתרחב של ישראלים, מירושלים ומחוצה לה, וביניהם דמויות מוּכּרות הזוכות להערכה בקרב כלל הציבור הישראלי. מחר, יתייצבו אלפי מפגינים בנקודות שונות ברחבי ישראל כדי להביע סולידריות עם המאבק מול ההתנחלות במקום.
מה מיוחד כל-כך בהתרחשויות בשייח ג'ראח? מדוע הציבור הישראלי, גם הימני, מרותק אליהן? ומה זה אומר עלינו?
יש שאומרים שהעניין האנושי של נישול אנשים מבתיהם, הוא שמושך את תשומת-הלב. אבל אנשים מפונים מבתיהם כל הזמן: תושבי כפר-שלם נאלצים לנהל מאבק ציבורי נרחב כדי לקבל פיצוי הוגן על פינויים לטובת תוכנית בנייה חדשה; בנגב הורסת המדינה כפרים בדואיים שלמים; וגם ביפו מנסים למנוע מילידי המקום לקנות דירות בשכונה בה גדלו, ומתוכננות הריסות. הנישול כשלעצמו, אם כן, אינו מייחד את שייח ג'ראח.
לפי פרשנות שהושמעה בימי המעצרים הנרחבים של פעילים במאבק, בשייח ג'ראח הפרו המשטרה ובית-המשפט נורמות מקובלות של הזכות לביטוי ולמחאה. האם זו הסיבה לבולטות המאבק? לא סביר. נכון, עשרות פעילים ישראלים ופלסטינים נעצרו, ונגד רבים מהם הוצאו צווי הרחקה מפוקפקים מאוד.
האם שייח ג'ראח היא דוגמה מיוחדת לכיבוש? ממש לא. מפעל ההתנחלויות גוזל אדמות ובתים מאז ומעולם. האלימות שמפעילה המדינה בפלסטין שמחוץ למזרח-ירושלים קשה בהרבה מזו שבתוך העיר, ורמת החיים שם נמוכה יותר.
נדמה שחשיבות האירועים בשייח ג'ראח אינה בייחודם, אלא להיפך - בעובדה שהם מוכרים לנו גם ממקומות אחרים בארץ, ומייצגים כל-כך הרבה סיפורים דומים. לא מדובר כאן במשהו סמלי, אלא ממשי: שייח ג'ראח אינה מראה לדמותה של החברה הישראלית; היא חלק ממה שקורה לחברה הישראלית, כפי שהיא חלק מהסיפור הפלסטיני. לפעמים נראה שמה שקורה בשייח ג'ראח קורה "שם" - אבל בעצם הוא קורה גם כאן, כל הזמן.
שייח ג'ראח היא ירושלים, וחלוקת ירושלים היא תנאי ברור להסדר ולפיוס בין ישראל לפלסטין - כאן, ולא "שם". דרך שייח ג'ראח עובר קו-השבר הישראלי בין חלשים לחזקים - אותו קו שנמצא בחשבון-הבנק שלנו, בתחבורה הציבורית, בבתי-הספר. ובשייח ג'ראח נבחנת כעת הדמוקרטיה הישראלית - כפי שהיא נבחנת בדרישות הגירוש, הנאמנות והאפליה בכנסת, בגזענות במפלגות וברחוב, בעושק הציבור הרחב על-ידי האלפיון העליון, ובהשחתת עשרות-אלפי צעירות וצעירים ישראלים מדי שנה על-ידי שליחתם למשימות דיכוי בשטחים. הכל - כאן, בבית שלנו.
ולכן מחר ייצאו יחדיו אלפי יהודים וערבים להפגנת סולידריות עם מאבק שייח ג'ראח - בתל-אביב, בחיפה, בדהמש, ברעננה ובעשר נקודות נוספות. זו לא תהיה סולידריות מתוך רחמים, אלא פשוט התקוממות מול אי-צדק. לא הזדהות נחמדה ומתנצלת, אלא אמירה ברורה וחדה של זהות, שבתוכה גם זהות אינטרסים: יותר ויותר אנשים מרגישים שהמרחב הדמוקרטי בישראל מצוי בסכנה ממשית.
ההסדרים המשותפים שמחזיקים אותנו כאן יחד הולכים ונפרמים, וקבוצות שלמות, וגם תפישות עולם, הולכות ומוקעות כלא לגיטימיוֹת. מול התהליך הזה, מציעה המציאות המתהווה סביב שייח ג'ראח עתיד אחר. זהו עתיד שתחילתו במאבק משותף לכינון דמוקרטיה מהותית בישראל, הוא המאבק לשוויון ולסיום הכיבוש, ואחריתו - בחברה ישראלית טובה יותר, שבה הכוח בידי הרבים, ולא בידי המעטים.
נעם הופשטטר, דוקטורנט למדע-המדינה ופעיל במאבק שייח ג'ראח
לפנייה לכתב/ת 
