סומק בוער בלחיים

"אני חושב שנועדנו להילחם כל אחד בדרכו וכולנו יחד. להפגנה על הגדלת תקציב התרבות, למשל, צריכים להגיע 400 אלף אנשים - כאילו היתה הפגנה שקוראת לצאת מלבנון. מדובר במלחמה", אומר המשורר רוני סומק.

סומק נחשב בעיני רבים לסוג של "נייס גאי", אחד שתמיד נעים לשמוע את דבריו, גם כשהם לא ממש אמורים לנעום לנו (כמו למשל בשיר שכתב על רוז פיזם). אבל כשמעמיקים ומקלפים את המטאפורות המרהיבות, הדימויים הייחודיים והאופייניים, מגלים לא פעם אמירות חזקות - חברתיות, פוליטיות, לאומיות ותרבותיות.

סומק. דין תרבות כדין מלחמה (צילום: רונן ללנה)

הרבה דברים מציקים לסומק, וכשהוא מסתכל היום על התרבות הישראלית הוא לא יכול להישאר אדיש, לא יכול להישאר ה"נייס גיי". "השירה

והמחול לדעתי הן יחידות קומנדו שלנו. כמו רבים, אני מרגיש שהפכנו למסחטת רייטינג. הרייטינג הוא אבי אבות המגהץ המשטיח את הפנים שלנו. מתחשק לי להיות קבלן שיפוצים, להסביר שתקציב התרבות חשוב לא פחות ממנוע של אף 15. מעצבן אותי שהחינוך מגרד תקציבים מתחתית החבית. כל שקל הנחסך מחינוך ותרבות יהפוך בעתיד למאה שקלים בתקציב הבערת הבורות או בתקציב בתי הכלא".

זה באמת כל כך חמור? אין שום איים של איכות?

"יש, אבל לומר את האמת - מעט מאוד. אני מאוכזב מרוב ההצגות שאני רואה ומוחא כפיים במעט מדי סרטים ישראליים. אני בחבר הנאמנים של התיאטרון העברי-ערבי ביפו ואני רואה מקרוב את מאבק ההישרדות. זוהי עוד הוכחה למצב האבסורדי שבו אנו חיים, שבו תיאטרון כל כך חשוב (שהוא לא פחות ממטאפורה למציאות חיינו) צריך להילחם על קיומו. ויש עוד מיליון דוגמאות כאלה, הזוכות לשורה וחצי במדורי התרבות המתפקעים מכוכב נולד למיניהם".

אפשר למכור שירה

בעבר ביאליק נחשב בעיני כולם למשורר לאומי. היום אין כזה תואר, אבל דומה שסומק במהלך השנים, בזכות קולו הייחודי, הצליח לחצוב את דרכו להמון לבבות וקוראים, כאלו שבדרך כלל אינם צרכנים קלאסיים של שירה.

הוא עושה זאת בזכות סגנונו המיוחד, בזכות דימויים עוצרי נשימה, ובזכות עולם מושגים וטרמינולוגיה שלקוחים לא פעם מתרבות הפופ וההמונים. בניגוד לאחרים, תמיד ניתן למצוא אצלו אופנועים, אגזוזים, מעילי עור, מרילין מונרו, בוב דילן ואי אילו אייקונים אחרים. יכול להיות שגם זה מה שמחבר אותו ליותר אנשים, ואולי זו גם השפה הפשוטה, אך הלא פשטנית.

והנתונים מדברים בעד עצמם; ספרי שירה, כידוע, מוכרים מעט מאוד. ספר שירה מצליח מוכר באזור ה-600 עותקים. ספר שירה מצליח מאוד מוכר באזור ה-1,200 עותקים. ספרו האחרון של סומק, "אלג'יר", מכר בינתיים כ-3,000 עותקים, ו"גן עדן לאורז" שלו (1996) עבר את ה-10,000.

מדו"ח העוני למדף המבצעים

סומק, שסוגר עוד מעט 59, עלה ארצה ב-1953 והתחנך במעברה על גבול חולון-בת־ים, ולאחר מכן בשיכון ליד צהלה. הוא היה שחקן כדורסל בקבוצת הנוער של מכבי תל-אביב. לאחר השירות הצבאי המשיך לעבוד כמדריך חבורות-רחוב בפרדס כץ והשתתף בסדנה לכתיבה יוצרת, שם יהודה עמיחי, דן פגיס ואמיר גלבוע היו מוריו.

הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס היובל של אקו"ם ליוצר הצעיר, פרס ראש-הממשלה ליצירה לשנת תשנ"ג, ב-2004 זכה בפרס יהודה עמיחי לשירה וכן הוענקו לו מספר פרסים בינלאומיים. שירתו מתורגמת תדיר לשפות רבות, כולל ערבית. בקרוב, הוא עתיד להוציא ספר משותף עם המשורר העיראקי הגולה, סלח אל חמדני - שבו השירים של סלח יופיעו בצרפתית וערבית, ושל סומק - בעברית ובצרפתית.

חוץ מזה, ואולי זה מה שסומק מתגאה בו יותר מכל: שירים שלו הודפסו בדו"ח העוני האלטרנטיבי שהוציא ארגון "לתת" ובדו"חות של האגודה לזכויות האזרח, וכן אדמונד לוי, שופט בית המשפט העליון, פתח את פסק דינו בעניין הקיצוץ העמוק בתשלומי הבטחת הכנסה למעוטי יכולת בשיר של סומק, "קו העוני". כאמור, את הפן החברתי סומק לא שוכח, ובין שלל עיסוקיו הוא מנחה באופן קבוע סדנת כתיבה בספריה העירונית בדימונה.

"במילה 'שליחות' יש משהו פטרוני, ולכן היא לא אהובה עלי", הוא אומר. "אני גם לא רוצה להישמע כמו מדליק משואה ולכן אומר שבפריפריה אני מוצא חברים שהעיניים שלהם בוערות אחרת. בסך הכל זה תענוג לגלות איך סביבה מחלחלת לתוך הכתיבה. המשורר משה אוחיון, למשל, מנקד את השירים היפים שלו בחול של דימונה".

אתה באמת חושב שהשירה העברית היום פורחת, כפי שחלק טוענים, או שמדובר בעולם מאוד מצומצם, אפילו תל אביבי, שהעובדה שהוא לכאורה פורח לא משפיעה על אף אחד מלבדו?

"נכון, תל אביב היא הקטר אבל הקרונות מגיעים לכל מקום. בחודש האחרון, למשל, קראתי שירים בכלא רמלה ופגשתי שם אסירים שעוד לא הומצא האזיק שיכלא להם את היד הכותבת. באותו שבוע הייתי עם חיים באר ויוכי ברנדס בקרית ביאליק, באולם מלא שבא לשמוע שירים של ביאליק.

"שירה היתה, וכנראה תמיד תהיה, פחות פופולרית מפרוזה. במקרה הזה אני בעד אפליה מתקנת, ולכן הייתי שמח לראות על שולחן המבצעים גם ספרי שירה. מדובר בזהב ולא רק בכסף. חנויות מוזיקה הבינו את זה ואין חנות בעלת כבוד שלא תחזיק איזה טום ווייטס, למרות שהקופה צוחקת יותר עם מייקל ג'קסון, וברור שאני חולם שספרי השירה של ויסלבה שימבורסקה למשל יעמדו בכניסה לכל חנות ספרים כמו שמדפי הקוסמטיקה הם הש.ג. של כל כלבו".

בכל מקרה, הספרים האחרונים של סומק דווקא כן עומדים במדפי המבצעים, גם בעיקר הודות לכך שהם יוצאים ב"זמורה ביתן", בעוד רוב האחרים נאלצים להמשיך להתחבא אי שם במדף האומלל והעזוב והדל של השירה. הפופולריות הזו, כצפוי, מרגיזה מדי פעם לא מעט אנשים.

מישהו אמר לי לא מזמן: "סומק לא באמת משורר, הוא קופירייטר", מה יש לך לומר על זה?

"אם הוא אמר זה, אז זה כנראה מגיע לו. אני שמח שויסלבה שימבורסקה (שכתבה את משפט ההמלצה על גב מבחר שירי שיצא בארצות הברית) חושבת עלי דברים אחרים. קשה לי לעמוד בצד הדרך ולמדוד את צעדי השירה שלי. מצד שני, גם קשה לי לדבר בשבחי השירה שלי. בשביל זה יש אחרים".

וכשנשאל סומק מה דעתו על דבריו הגזעניים של המשורר נתן זך, על איך הם תפסו אותו, הוא עונה במשפט אחד: "אני מחכה שזך יצטט את עצמו ויגיד: "מלים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום".

לשיר של סומק לחצו כאן