רק בגלל הרוח

חיים באר זכה בין היתר בפרס ברנשטיין, פרס ראש-הממשלה ליצירה, פרס קרן ספיר, פרס ביאליק, פרס אקו"ם על מפעל חיים ועוד. בין ספריו המוכרים: "נוצות", "עת הזמיר", "חבלים", "לפני המקום".

ספרו החדש, "אל המקום שהרוח הולך", מספר על צדיק בני-ברקי, שעוזב את ביתו ואת חצרו ויוצא אל המקום שהופיע לו בחלומותיו – אל מרחביה האין-סופיים של טיבט. שם הוא נחשף להווייה הזרה של הכוכבים והמזלות, מתעמת באופן דרמטי עם השקפת עולם מערבית, ונחשף לכוחה של האהבה

בשבוע השני של ספטמבר 2008 אבדו לפתע פתאום עקבותיו של אדמו"ר בני-ברקי נודע בשערים. לאחר שעות של חיפושים קדחתניים מלאי חרדה התברר שהצדיק יצא בחשאי מביתו מלוּוה באיש סודו הנאמן. השניים נראו, כך סיפר חסיד מחסידי גוּר בשיחת טלפון מלונדון, חומקים אל אחד מטרקליני האח"מים בנתב"ג קודם שעלו לאחד המטוסים העומדים להמריא.

באר. מסע בעקבות חלומות (צילום: דן פורגס)

אמצעי ההטעיה שנקטו הצליחו להסיח את דעתם של שלושת בניו ושל מקורביו, אנשי החוג הפנימי ובראשם המשמש בקודש ונושאי כליו, ובשעה שדבר היעלמם נתגלה כבר היו הרחק מהישג ידם ושוב לא יכול איש למנוע את נסיעתם.

הֵמה ראו כן תמהו, נבהלו נחפזו. הייתכן שבעיצומו של חודש אלול – אלה הימים שאפילו הדגים שבּיָם רועדים בהם מאימת יום הדין – יקום עטרת ראשם וילך מעירו ומחצר מלכותו ומ"דביר המוצנע", כך כינו הללו דרך כבוד את קיטונו הקבוע בקצה כותל המזרח של בית מדרשו, אל אותה ארץ מסתורית שלא היה להם שמץ של מושג מהי.

הבקיאים באורחותיו של הצדיק – שכעבור זמן, ליתר דיוק בשעה שתנומה תאחז בו ובמלווהו במטוס העושה דרכו אל מחוז חפצם, נימצא פנויים לפרש בשמותיהם ולגולל את תולדות חייהם, ולהדגיש אותן עובדות שנודעת להן חשיבות לסיפור המעשה שיסופר להלן – יעידו שלא בפעם הראשונה קם הלה ונטש את משפחתו ואת קהל עדת חסידיו והסתלק לו לפני הימים הנוראים.

בשנה שנוצק גגו של תלמוד התורה החדש נסע פתאום לשווייץ. רֶבּ חנוך-העניך ראדוֹשיץ, הנפיל שהיה באותם הימים המשב"ק, כלומר המשמש בקודש הכול-יכול של החצר, עלה אל הבימה בין קבלת שבת לתפילת ערבית והודיע על כך ל"עולם" שלא מצאו מנוח והביטו מודאגים ב"דביר" המיותם. ולאחר שפיפיות עמך בית ישראל פסקו למלל הוסיף, כממתיק סוד, שהרבי שליט"א מתבודד עתה בבקתת הרים קטנה במרומי האלפּים ויחזור, בעזרת השם ובשעה טובה ומוצלחת, לקראת ליל "זכור ברית".

"גלגול שלג", התלחשו הנוכחים, ואב סיפר לבנו כיצד יוצא רבם הנערץ כל בוקר עם הנץ החמה אל התלול שבמדרונות הררי האֶלֶף, וללא כסות לעורו מתגלגל בשלג למען כפֵּר בגופו העדין על עוונותיהם שלהם ועל עוונות כל בית ישראל, ובשעה שהשלג מצליף בשבטי כפור על בשרו מלחשות שפתיו "אם יהיו חטאיכם כשָנים, כשלג ילבינו".

גם שלוש שנים קודם נסיעה זו, שעליה ייסוב ספרנו, כששבו ונקשרו בשמי החצר ענני דאגה ונראה ששוב מאיימים עליה קשיים כספיים, יצא הצדיק לגלוּת בשלהי אלול לקיים את מאמר הכתוב "ממרחק תביא לַחמה". "מגבית ההצלה המיוחדת" נפתחה בחוף המזרחי של ארצות הברית, שם שָבַת בשני ימי ראש השנה בקרב בני עדתו שבוויליאמסבּוּרג; בימים שבין כסה לעשור עבר בין העיירות החסידיות שבעיבורי ניו-יורק, ואת יום הכיפורים, שנעל את מבצע גיוס התרומות, עשה באנטוורפן. שם, בסעודה המפסקת, כשהסב אל שולחנו של אחד מבכירי היהלומנים החרדים, נקשר אליו מארחו בעבותות אהבה.

והאיש הזה, הלוא הוא מיודענו, המכונה כאן לפי שעה "איש הסוד", הוא שמשפיע מאז ועד היום מכספו על הצדיק ועל מוסדות החצר ואף נרתם בנפש חפצה לא רק להוציא אל הפועל את תוכנית הנסיעה הזאת ולממנה אלא אף להינתק לזמן מה מעסקיו המסועפים וללכת אחרי הצדיק באשר ילך.

ואף על פי כן, אינה דומה הנסיעה הזאת של הצדיק לנסיעותיו בשנים שעברו: הפעם שׂם הוא פעמיו לטיבּט. ודעת לנבון נקֵל שגם מנקודת ראותו שלו עצמו הנסיעה הזאת לאפסי ארץ, אל גויים אשר לא ידעו הוא ואבותיו, אינה ככל הנסיעות.

ראשית, הוא, שמעולם לא דרכה כף רגלו ממזרח להר הזיתים, מצא עצמו בשלהי העשור החמישי לחייו סמוך לגג העולם, עמוק בתוככי אסיה, במקום שהעננים הלבנים חולפים שם מתחתיך, ובִמקום לעמוד ופניו מזרחה לעבר ירושלים, כדרך שנהגו הוא ואבותיו בשעת התפילה, אילץ את עצמו כל יום להתפלל כלפי מערב, כבשעת אמירת הבית האחרון של "לכה דודי" בקבלת שבת.

שנית, זו לו הפעם הראשונה שהוא יוצא אל העולם הגדול אינקוֹגניטוֹ, ללא הילת האדמו"ר הנערץ, המעוטף באדרת צוֹבֵּל או בקפוטת משי שחורה עשויה מעשה תשבץ, הניכר בסְפּוֹדיק הפרווה שלו וללא עדת המשַמשים והמשרתים שיחוגו וינועו סביבו, אלא, לא עלינו, כגוי גמור בטי שֶרט ובג'ינס, ואם לא די בכך, גם בַּנדָנָה אדומה כרוכה על ראשו כדי שלא ייראו פאותיו.

שלישית, מעולם לא יצא לדרך ארוכה בלי ליטול ברכת פרידה מבניו אהוביו, מטוֹדרֶס בֶּנדין ומשאר מקורביו. אשתו לא נמנתה עם אלה, ולא במקרה, אך על טיב היחסים ביניהם עוד ידובר.

ואחרון-אחרון – גיבור ספרנו אכן ידע שבמעשה זה הוא פורץ גדרם של ראשונים, ליתר דיוק גדרם של האחים הקדושים רבי זוסיא ורבי אלימלך, שלפני מלחמת העולם האחרונה נהגו לומר עליהם בחצרות הרבּיים שבפולין ש"עד מקום שהלכו שמה האחים הקדושים בגלות, עד שם נמצאו חסידים, ובמקום שבו לא דרכה כף רגלם, שם לא נמצא שום חסיד".

בינתיים השתנו לחלוטין פני העולם והתרחבו גבולותיו, וה' הפיץ את החסידים ואת רבותיהם על פני כל הארץ ועד קנדה ואיסלנד שבירכתי צפון הגיעו ועד ברזיל וצ'ילה שבחדרי תימן נפרשה מכמורתם, ובאחרונה אף הרחיקו שליחי חב"ד למוֹמבּיי, לגוֹאָה ולבנגקוק. והצדיקים והיראים שהגיעו שמה טיהרו את הזוהמה ואת כוח הרע שנבלעו בכדור הארץ לאחר חטא אדם הראשון, ועל כן אין דין שתי האמריקות כדין ארץ הנידחת שאליה ביקש להגיע בנסיעה הזאת.

שעדיין טומאה ממארת מפעפעת ועולה מאדמתה של טיבט ואווירהּ רווי אדי עבודה זרה מן המין היותר נחות, והרי היא כמו שהיתה אוּר כשׂדים, עירו של תרח, עד שלא זרחה עליה שמשו של בנו אברהם.

ואם לא די בכך שאנשיה סומכים באשישוּת את פסיליהם ומרפדים בתפוחים את עצביהם, עצבי כסף וזהב, הם גם פרוצים בעריות. ונאמנים היו על הצדיק דבריו של בעל ה"שבילי עולם", הכותב על בנות הארץ שרבות מהן נשואות לא לגבר אחד בלבד, או כמו שהקפיד הצדיק לצטט באוזני מלווהו מתוך הדף המצולם שהצפין בפנקס הדרכים שלו: "כי ישבו אחים יחדיו וישאו להם אישה אחת אשר יבחר להם הגדול, כי לו משפט הבחירה, ויחיו כולם באגודה אחת וכל אחד יתאמץ להפיק רצונה ולמצוא חן בעיניה, ואת הבנים יחלקו לפי השנים – הגדול להגדול והצעיר להצעיר".

ובעוונות הדור, לא ידעו השניים, כלומר הצדיק ואיש סודו, כי בעל המחבר של ה"שבילי עולם" אינו משלומי אמוני ישראל, כמו שטעו לחשוב, אלא משכיל גליצאי חנפן ובעל גאווה שידו לא משה מידיהם של שי"ר ורנ"ק.

ובכן, מה עורר את הצדיק דנן ליטול את טליתו ואת תפיליו ואת ספר התורה קטן המידות שלו, שאינו נפרד מהם בכל מסעותיו, ולקום ולעלות בחשאי על מטוס היוצא לווינה ומשם לטוס לבייג'ין שעודנה מתקשה להתפכח משיכרון האולימפיאדה שננעלה ימים ספורים קודם לכן ומשם להמריא בטיסה פנימית ללהאסה ומשם לצאת למסע במרחבי הרמה הטיבטית, להיטלטל בכבישים משובשים ובדרכי עפר ולטפס אל מנזרים חרבים למחצה על צלעות ההרים עד לסופה הלא צפוי של הנסיעה בין כסה לעשור?

מלבד איש סודו לא ידע איש שהאדמו"ר הבני-ברקי נוסע לחפש את עקבותיו של יַק נורא הוד שהראו לו אותו מן השמים בחלום הלילה. והמסע הזה – הטעון עיון, בין שנתלה אותו בהשגחה העליונה המנהגת את העולם ובין שנייחס אותו לגחמותיה חסרות הפשר של נפש האדם, בבחינת רוח היא באנוש – הוא העומד במרכז ספרנו.

מתוך "אל המקום שהרוח הולך", מאת חיים באר, עם עובד