מדף מפוזר מדי
"חיי מדף" של נועה ידלין הוא טקסט פארודי שנון המתרחש במערכת של מוסף ספרותי בעיתון, אבל ריבוי הקולות הפנימיים הרוחש בתחתית העלילה יוצר הרגשת פיזור
נועה ידלין היא כותבת כשרונית, שנונה, בעלת עברית עשירה – נדירה וגם דיבורית - ובעלת אוזן רגישה במיוחד להרהורים הפנימיים הרוחשים בבסיס דיבורינו ומעשינו. אלא שכאן גם טמונה הבעיה המסוימת בספרה "חיי מדף": הייצוג הבלתי פוסק של הקולות הפנימיים של הדמויות יוצר איזה גודש של סאבטקסט מתחת לטקסט העלילתי עצמו, ופוגע לא מעט בקריאותו של הספר.
ידלין. שנונה וגדושת סאבטקסט (צילום: אלון סיגוי)
עיקר העלילה מתרחש במערכת של מוסף ספרותי, והנימה הסיפורית היא פארודית למדי ושחורה למדי. רוב הדמויות הן מהזן המיזנתרופי, שונאי אדם ושונאי עבודתם, וגם זה חלק מן האבסורד ומהגיחוך האנושי של העניין כולו. כזה הוא למשל עורך המוסף הספרותי העוין את כל הכותבים הפונים אליו (חוץ מאחד) - "כל אותם סופרים בעיני עצמם, אסקופות של עילגות ונרפות-דעת שהיו מתרפסות למרגלותיו".
וכזה גם הסופר הידוע והיוקרתי, השונא את הכותבים במדורי הספרות למיניהם ("סטודנטים עלובים שמתחננים לפרסום, רווקים מבוגרים מדי עם תקווה מטומטמת"), והמפתח איבה כלפי ידידתו הנאמנה רק מתוך המחשבה שהיא אולי קראה עליו משהו ולא הזדרזה לספר. וכמוהם גם מנחת קבוצות ההרזיה, דמות מרכזית אחרת בסיפור, המתעבת את הנשים השמנות המתעמלות אצלה ממש בשעה שהיא מחייכת אליהן ומחמיאה להן ("שיתפגרו כולן מצידה").
גם המגיהות בעיתון, אותן נפשות המקרינות לרוב איזה קסם עניו, יוצאות גרוטסקיות למדי מתחת ידה של ידלין, המתארת אותן כמשוטטות במסדרון ב"אותה הליכת אופסיים עלובה, גבנונית, משתרכת, של מי שאין בהם להט, והם נעים בין החדרים בחוסר תוחלת". על הדימוי המעליב הזה מפצה במשהו העובדה שגם אחת הדמויות המרכזיות והנבונות בסיפור, זו המתחקה אחרי חידת היעלמותו של סגן-העורך, היא מגיהה.
הסופר שלא גומר
ידלין מציעה לא אחת אבחנות פקחיות ומעניינות לגבי דמויותיה: על השקרנות האוטומטית של אותה מנחת דיאטות, רותי שמה, היא מעירה למשל: "היא שיקרה שקרים שלא הפכו אותה סוערת יותר או מיוחדת יותר (...) הם רק הניעו והנידו אותה בין אפשרויות שונות של רותי, שכמה מהן היתה באמת, וכמה לא יצא לה להיות מסיבה טובה כלשהי, ואחרות לא יצא לה להיות כי סתם".
יש עומק אמיתי גם באופן שבו מתארת ידלין את היתקעות הכתיבה של הסופר היוקרתי, הבוהה במשפט הטיפשי האחרון שכתב: "הוא לא יצליח לגמור את הספר הזה. וזה לא המשפט המטומטם האחרון שחוצץ בין הדברים שכתובים כבר ובין הדף הריק, שמגן על הספר הזה מפני גרא שיכתוב אותו (...) אולי ההיפך נכון: אולי אינו מוחק אותו (...) רק כדי שימשיך ויגן עליו מפני הספר הזה, שהוא אינו מצליח לרצות לכתוב".
הדרך ארוכה ומפותלת
אבל עיקר הבעיה כאמור הוא ש"חיי מדף", עם כל שנינותו ורגישויותיו ובדיחותיו, הולך לאיבוד בתוך הגודש המופנם של עצמו - בתוך הרהוריו הפנימיים והערות האגב שלו, בתוך המופנמות של הברנז'ה הספרותית-עיתונאית, וגם בתוך כל מיני פירוטי יתר בעניינים נשיים אופייניים כמו דיאטה וריהוט ביתי. לא במקרה הדרך אל ההפתעה העלילתית המסוימת בשליש האחרון של הספר ארוכה מדי.
בשלב מאוחר בספר מעירה אחת הדמויות - אותה מדריכת הרזיה הסובלת משקרנות כפייתית - כי "לקסם שבחתיכת מציאות (...) יש חיי מדף קצרצרים", וההערה הזאת מבטאת באיזו דרך עקיפה גם את החולשה הסיפורית המסוימת של "חיי מדף", שאכן יש בו "חתיכת מציאות", גם אם ברנז'אית לחלוטין ומושחרת מדי, אבל חסרה בו מציאות עלילתית פשוטה, על קסמיה הקריאתיים הפשוטים.
וממילא תיוותר אותה מדריכת הרזיה שקרנית לא-פתורה לעצמה ומתעתעת בעצמה גם כשיהיה נדמה לה שהשתנתה והבשילה, וכי עכשיו, בשוכבה על שפת הברכה - "כל מה שראתה מצא חן בעיניה". כי תוך זמן קצר תקפוץ מחדש המיזנתרופית שבתוכה, ומבטה הנודד אל ילד וכלב יראה "ילד מכוער שישב על גב הדשא והכה בכף פלסטיק על גבו הישן של כלב גדול ועייף". מיזנטרופית נשארת כנראה מיזנטרופית.
"חיי מדף" מאת נעה ידלין, הוצאת זמורה ביתן, 302 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
