טלית, כיפה ושיקסה

לא מעט ישראלים (וגם לא מעט אמריקנים) חשו השבוע אי נוחות קלה למראה תמונות הזוג הצעיר החדש של אמריקה, צ'לסי ומארק, בטקס נישואיהם הבין-דתי. ליתר דיוק, למראה תמונתו של החתן עטור טלית וחבוש כיפה לצד בחירת ליבו הגויה למהדרין.

הרבה שאלות מסקרנות נשארו פתוחות בעקבות החתונה הזו (למשל, למה לא נראו בסביבה הורי החתן, או מה הניע את הרב ג'יימס פונט המוערך, אורתודוכס באורחות חייו, להשתלב בפארסה). אבל היא הציבה גם סימן קריאה אחד - זרקור מבזקי, רגעי, חולף – על יחסם של צעירי היהודים באמריקה ליהדותם.

האירוניה היא, שדווקא טקסים מן הסוג הקלינטוני, של נישואין משותפים עם כומר ורב, אינם נפוצים

עוד בארה"ב. גם הרבנים הרפורמים נמנעים מהם - מה שלא מפריע לשליש מהיהודים הנשואים כיום באמריקה לחיות עם בני-זוג לא-יהודים.

מנקודת ראות חברתית-אמריקנית, מדובר, כמובן, בסמל הצלחה: היהודים נטמעו בארה"ב היטב. לא להאמין שעד שנות ה-70 עמד שיעור הנישואין המעורבים שם על פחות מ-10 אחוזים, ומדובר היה בעיקר על גברים שנשותיהם התגיירו אחר-כך. היום, רוב יהודי אמריקה, כמו רוב הלא-יהודים, מתייחסים לנישואין כאלה כחלק מאורח-החיים הפלורליסטי. זו הנורמה. הם משוכנעים שבחברה פתוחה, עם גבולות תרבותיים כה מחוררים, התהליך הוא בלתי נמנע.

לרוב לא איכפת

לפי פרופ' סילביה ברק-פישמן מאוניברסיטת ברנדייס, מן הבולטות בחוקרי יהדות אמריקה, רק פחות ממחצית ההורים היהודים בארה"ב מתנגדים כיום אקטיבית לסוג כזה של נישואין עבור ילדיהם. מחקר של הוועד היהודי האמריקני (AJC) קובע, כי המסר מחלחל אפילו – רחמנא לצלן – לתוך הקהילה האורתודוכסית: כאשר נשאלו "האם יכאיב לך אם ילדך יתחתן עם גוי", רק 84 אחוז מבין האורתודוכסים השיבו בחיוב. מתברר שגם הורה אמריקני שיהדותו "מאוד חשובה לו", כבר לא חש אפילו מכה קלה בכנף כאשר בנו מביא לו שיקסה הביתה.

ואולי, תגידו, הוא מנחם עצמו בכך שהנערה תבחר להתגייר איכשהו לאחר נישואיה? ובכן, הסיכוי שצ'לסי תבחר באופציה הזו לא גדול: זה קורה רק באחד לחמישה מבין הזוגות המעורבים.

לשאלה האם כל זה צריך לעניין אותנו בכלל, פנים רבות. זה מעניין את מי שמודאג משרידותה של היהדות כדת מעשית, זה מעניין את מי שמודאג משרידותו של העם היהודי כעם, וזה מעניין אפילו את בעלי הגישה הפרקטית,

שלפיה קהילה יהודית מגובשת חזקה באמריקה הכרחית לשרידותה של מדינת ישראל.

השאלה היותר-מעניינת היא מה בכוחנו לעשות. למרבה הצער, נראה שמעט מאוד. הבעיה הזו היא תפוח האדמה הלוהט של מנהיגי הקהילות: הם מבינים שהמפתח מצוי בהכוונת ההורים, בגיבוש יזום של קבוצות חברתיות יהודיות, וכמובן – בחינוך יהודי ברמה גבוהה. חלק נכבד מן הכסף ששרד מקריסתו של אחינו מיידוף מושקע היום בקרב הזה.

לעומת זאת, בכוחנו, כתמיד, להזיק: טיפוח הניכור כלפי המרכז היהודי השני בגודלו בעולם, התעלמות מרגשותיו וזלזול בדרכי הפולחן שלו עשויים להאיץ את תהליך הטמיעה ולנתק ברגל גסה מקור תקווה והזדהות, אולי אחרון.