לקדש את החיים. מהגן
"מצד אחד אין בחיינו ערך נעלה יותר מערך חיי האדם, ומצד שני נראה שהדבר הכי זול בעולמנו זה חיי אדם, ודמם ניגר ונשפך כמים בין הריסות המכוניות". אבי רט מציע להתחיל מבראשית
ושוב התמונות חוזרות על עצמן - מכוניות מרוסקות ומעוותות, חפצים פזורים, כתמי דם. ושוב הסיפורים חוזרים על עצמם - אישה בהריון, ילדים קטנים, בית שנהרס, חתונה שהתבטלה.
ושוב ההסברים והתירוצים על נהג שנמצא במצב נפשי קשה, שלא ראה/שמע/ידע/בלם. ושוב האשמות על הכביש התאורה, פסי ההפרדה ומחסום הרכבת. ושוב תקום ועדה כזו או אחרת, שתמליץ המלצות כאלו ואחרות, שיחזיקו מעמד עד חלילה התאונה הבאה.
ושוב הכאב באין סופי, והכעס על קרבנות שווא והחיים שנגדעו, ועל זילות החיים. לא מלחמה, לא תאונת אימונים, לא שום דבר הקשור לגבורה, או ערכים. סתם עוד תאונה מטופשת ומיותרת, וסתם עוד משפחה שנכחדת מהעולם. סתם.סתם.סתם. ללא שום סיבה. ללא שום מטרה. ללא שום תכלית או רעיון. סתם.
בתוך שעות העצב והכעס על המוות והקטל הסתמי הזה, המחשבה שעולה במוחי, כמו גם בוודאי בראשם של עוד רבים ודואגים היא איך אפשר לנסות ולשפר את המצב. מהיסוד. מהתשתיות.
להתחיל כבר בגן הילדים עם תחום הזהירות בדרכים כפעילות קבועה.
עבודה על המידות
בבית ספר היסודי תהיה לפחות שעה שבועית קבועה במערכת שתעסוק בנהיגה נכונה, בתרבות נהיגה, בתיאוריה, בתמרורים, ובעבודה על המידות - בעיקר מידת הזהירות והסבלנות.בתיכון מהחמישית עד השמינית יהיו שיעורים קבועים בנושא - מהכרות עם הרכב והמנוע, כל נושאי התיאוריה, הצמיגים, ותרבות הנהיגה, כולל סימולציות וכד'. על החומר הזה תהיינה בחינות קבועות כולל בחינות בגרות בנהיגה. אני מציע שהאחריות על לימוד הנהיגה תהיה של בתי הספר. שהם ילמדו, יבחנו ויעבירו טסט. מורה רגיל שמכיר את התלמיד ביחד עם מורה הנהיגה המקצועי יחליטו ביחד האם הנהג ראוי לקבל רישיון.
כך אפשר להמשיך הלאה ולפתח עוד יוזמות ורעיונות כאלה ואחרים שמגמתן אחת - עיסוק רציני משמעותי ואינטנסיבי בנושא מהגן ועד בכלל. לוותר על שיעורים אחרים שכבודם במקומם מונח ולהתחיל לעסוק באופן רציני בשינוי כל תרבות הנהיגה, והתייחסות רצינית לנושא.
כשרוצים לשפר את ההישגים הספורטיביים - מקדישים מתקנים ומשאבים כדי לגדל דור של ספורטאים מצטיינים. כשרוצים לגדל דור של נהגים רציניים וראויים צריך להשקיע בתשתיות. בהקצאת משאבים, מתקנים וכוח אדם.
אם אנחנו לא רוצים שכמה דקות אחרי ההלוויה נחזור כולנו לשיגרה והכל יישכח עד התאונה המחרידה הבאה חלילה, צריך לנסות ביחד, כולנו, לחשוב מחוץ לקופסא, ולהעלות פתרונות חדשים ויצירתיים כדי למנוע את האסונות הבאים חלילה.
כל כך הרבה סכנות ואויבים מבחוץ. כל כך הרבה תקציבי ביטחון שמטרתם להגן על חיי העם, ומתחת לאפינו נהרגים מדי יום רבים וטובים. אולי אם נתייחס לתקציבי הטיפול בתאונות הדרכים כמו אל תקציב הביטחון דברים יראו אחרת.
אין מה להגיד למראה שורת הקברים החדשה והמיותרת שתספוג אל קרבה עוד משפחה שלמה שמתה בתאונה מיותרת שהייתה יכולה להימנע.
כל זמן שנמשיך להתייחס למגפה הזו בזלזול או בתחושת לי זה לא יקרה - כך זה גם יראה חלילה. שורת הגופות מהתאונה הסתמית והמיותרת הזו היא תמרור אזהרה לכולנו. עם חפץ חיים, המקדש את החיים, המדבר על קדושת החיים וצלם האדם.
מצד אחד אין בחיינו ערך נעלה יותר מערך חיי האדם, ומצד שני נראה שהדבר הכי זול בעולמנו זה חיי אדם, ודמם הניגר ונשפך כמים בינות להריסות המכוניות.
צריך להתחיל מההתחלה. מהתשתיות. מהגן. לשנות את כל תרבות הנהיגה מקצה לקצה. להתחיל מבראשית ולייצר מציאות בה ערך חיי האדם זה לא רק סיסמה הנשחקת בכביש, אלא ערך עליון ואמיתי של חברה חפצת חיים, המואסת בתאונות מיותרות, ובמשפחות שלמות הנכחדות מול עיניה.
לפנייה לכתב/ת 
תאונת הרכבת
צילום: עוזי ברק, כיכר השבת
מומלצים
