כשצוחקים עליך באינטרנט זה לפחות עם סמיילי
מה עובר על הבחור מרגע ההחלטה ועד שהוא ניגש לבחורה? הבחור עושה חישובי רווח והפסד במונחי הביטחון העצמי שלו. הוא שואל את עצמו כמה שווה לו ההצלחה? מה סיכויי ההצלחה? מה יקרה אם ייכשל ויידחה? כמה נקודות ביטחון עצמי יפסיד? כמה זמן ייקח לאסוף את הנקודות האלה בחזרה?
אני לא יודע מה גרם לי להתחיל לתהות על טיבה של סצינת ההיכרויות בעולם בו לכולנו יש נטייה לא ברורה לחשוף את עצמנו ולשתף מידע, אבל התחלתי לשאול את עצמי - מה בעצם שונה? האם "התקדמנו"? לאן כבר אפשר להגיע? האם נוח יותר היום לבחור בן זוג לכל מטרה, או שאולי זה מסובך יותר? יכול להיות באמת שיש אנשים צעירים שהיה להם נוח יותר בסצינה של לפני האינטרנט, או שכולנו היינו מתים שנוכל להתחיל עם בחורה וירטואלית, כי כשצוחקים עליך בפייסבוק זה לפחות מלווה בסמיילי?
למי שלא חי באלף הקודם או היה צעיר מדי בשביל להתחיל עם בחורות, אנסה לדלות את הזכרונות החזקים ביותר שלי ולתאר את סצינת ההיכרויות:
אני עובד עם חברים בפאב אחרי שעברנו סלקציה קפדנית וחיכינו 40 בחוץ רק בשביל להיכנס למקום חשוך מלא עשן ורועש מדי, שהוא הדבר הכי טוב שקרה לתל אביב עד אותו יום (אני יודע שזה לא השתנה). אנחנו מתיישבים לבירה, חבורת גברים מחוסרת אתגרים לחלוטין. את השעה הראשונה אנחנו מבלים בהעלאת זכרונות מסיפורי הגבורה האישית שלנו מהשבוע האחרון, תוך נסיונות להפתיע את המלצרית בטכניקות פלירטוט חדישות. בשלב הזה, מישהו מהחבורה מצליח לצוד את עיניה של בחורה בת גילו או נראית ככה שיושבת בצד השני של הפאב, או לפחות ככה נדמה לו מבעד לענן העשן.
תמיד תהיתי איך באמת התמודדנו עם האתגר הזה, מה גרם לנו לדלג על חוסר הביטחון האנושי שטבוע בנו ולהתיישב ליד בחורה פוטנציאלית – לא משנה לאיזה מטרה.
האם יוכל להתחיל עם החברה הפחות יפה שלה רגע אחרי?
אשתף אתכם במה עובר על הבחור מרגע ההחלטה ועד שהוא ניגש: הבחור עושה חישובי רווח והפסד במונחי הביטחון העצמי שלו. הוא שואל את עצמו כמה שווה לו ההצלחה? מה סיכויי ההצלחה? מה יקרה אם ייכשל ויידחה? כמה נקודות ביטחון עצמי הוא יפסיד? כמה זמן ייקח עד שיוכל לאסוף את הנקודות האלה בחזרה? ובעיקר - מה החברים שלו יגידו והאם יוכל להתחיל עם החברה הפחות יפה שלה רגע אחרי?
נחזור לחברים בפאב. נדלג על המשך התהליך הנפשי המייגע שמתרחש בין שלב ההחלטה לשלב הביצוע. דמיינו פאב מלא אנשים ועשן ובחור אחד עובר בין השולחנות כשבראשו מטרה אחת ברורה - פשוט ליצור קשר. משהו כמו ניל ארמסטרונג, הדגל והירח. כל מבטי החברים שלו מופנים אליו, שלא לדבר על זה לו נראה כאילו גם מבטי שאר הנוכחים בוהים בו. כל המאמצים והאנרגיות הנפשיות האלה מושקעים כאשר הבחור לא בטוח אם היא באמת נראית טוב גם מקרוב, או שזה תעתוע של האור? ואיך היא נראית בבגד ים?
הבחורה עונה, והבחור חוזר מבואס או מאופס מחדש עם מספר טלפון של אותה עלמת חן, שהסתברה להיות באמת חיננית אם היא נתנה את המספר, או התגלתה כמכוערת בעקבות תעתועי העשן והאור במקרה שלא הושג מספר טלפון.
גם כאן נותרת האופציה של החברה הפחות חמודה
ונחזור למילניום הנוכחי: לכאורה, הרבה יותר קל להתמודד עם חוסר הביטחון כשאתה לא באמת רואה את הפוטנציאלית. הרי אין בפייסבוק באמת קשר עין, ואף אחד בסביבה לא מסתכל עליך ומנסה לנחש את כוונותיך. במקום להשקיע זמן ואנרגיות גם בחברים שלך וגם בבחירת פרטנרית או בת זוג פוטנציאלית, אתה פשוט יושב לך מול המסך בבית או בעבודה ומחפש. דרך המחשב תוכל למצוא תשובות לכל השאלות המטרידות מהבר - אתה לא רק יודע איך היא נראית בבגד ים ואיך היא נראית אחרי שהיא מתעוררת בבוקר בקמפינג, אתה גם יודע מי החברות שלה ומי האקסים ומה הם אוהבים לעשות ביחד. אם באמת תחפור, יש סיכוי שתדע אפילו מי ההורים של החברים שלה, מה הם עושים, והאם תוכל למצוא לך עבודה חדשה דרך הקשרים שלהם. מובן שגם כאן נותרת האופציה של החברה הפחות חמודה, ועכשיו אתה כבר יודע עם מי מהחברות שלה יש לך הכי הרבה סיכוי.
היום את הברים החליפו הפיק-אפ ברים הווירטואליים, קבוצות רווקים ורווקות שמודיעות לך מיידית אם מישהו הסתכל לך בפרופיל. גם אם באמת התחלת עם בחורה, בחיים האמיתיים, הפיזיים, במקום להסתכן בלקחת ממנה טלפון, לצאת לדייט ולגלות לאט לאט מול מי אתה עומד - אתה יכול לבקש שם ושם משפחה וקיבלת קורות חיים ב-40 עמודים על הפוטנציאלית.
כשכבר התחלתם לדבר יש שלבים: הודעה, אחרי זה מוסיפים אותה בחברות ואחר כך שיחה בצ'אט. יש סיכוי טוב שייקח לך שבועיים מהרגע שהכרת מישהי לרגע שבו אשכרה תיפגשו או תצאו בפעם הראשונה, לפני שהיא תגיד לך משהו אמיתי וכנה בפנים – למרות שמה כבר יש להגיד, כשאפשר לקרוא עליה הכל, וזה עוד מלווה בתמונות.
בכנות, אני לא בטוח שזה שהשתכללנו טכנולוגית אומר שגם התקדמנו. בתור מי שנמצא באינטרנט כל היום וחלק מהיום גם בפייסבוק וברשתות דומות מתוקף תפקידי כמנכ"ל חברת שיווק אינטרנטי ("לינקאלון"), אני מבין את המשיכה לנוחות של האינטרנט. איש איש באמונתו יחיה. אבל אני - אני מעדיף את השיטה הישנה.
לפנייה לכתב/ת 
