"אני נכה אבל לא אדם של תביאו לי ותעשו לי"
היא שוחה ומדריכה ילדים, רוקדת, מצלמת, השלימה תואר ואפילו השתתפה בשני תריאטלונים. איה רייס אמנם נולדה עם מגבלה גופנית אבל היא לא אחת שתוותר. ריקי כהן מאתר איביליקו בשיחת נפש עם בחורה המשמשת מודל לנצחון על מגבלה
הדוברת היא איה רייס (32), שנולדה עם תסמונת פיזית המגבילה את תנועתה. "נולדתי כזאת, קצת אחרת", היא מנסה להסביר, "עם טונוס שרירים נמוך שאפילו לא ידעו מה זה. חשבו שאולי זה סוג של שיתוק מוחין. בסוף קבעו שזו בעיה נוירולוגית: יש אצלי הבדל בתחושה בין צדי הגוף. בצד אחד אני מרגישה יותר חזק, בשני יותר חלש. זה נקרא ספסטיק פרפזיס וגם היפוטוניה, כשהשרירים חלשים".
אבל רייס לא נותנת למגבלה להכתיב לה את חייה. היא פעילה כמו חמש נשים לפחות, ומשמשת מודל לנצחון על המגבלה בחייה: היא שחיינית, מדריכת שחייה לילדים, סיימה תואר ראשון בתקשורת, רוקדת, מצלמת, ואפילו השתתפה בשני תריאטלונים לנשים, האחרון במאי השנה.
"תמיד הייתי עם אמביציה, כוח, רצון ללכת, חתרתי בקיאקים באתגרים. הולכת בחדר כושר, בהליכון, עם מוזיקה. ותמיד רציתי להוכיח שאני יכולה. עשיתי גם תואר באוניברסיטה הפתוחה, בתקשורת ואמנויות. מועדון ספיבק (מועדון ספורט לבעלי נכויות, ר.כ) שבו אני פעילה הוביל אותי לאהוב את הספורט. בספיבק למדתי לאהוב ספורט, לדעת לשחק בכדור, לתפוס כדור. אף פעם לא הבנתי את הסל הגבוה, רציתי שהוא יבוא אלי, ופתאום יש שם סלים נמוכים. זה היה נורא כיף שאפשר. היו חוגים של התעמלות, טניס, שחייה, זה מעניין".
"בהמשך מאוד התקדמתי בשחייה, התחריתי, אפילו בחו"ל. המאמן אמר לי 'אני רוצה שיהיה לך כוח', ויש לי כוח. אפילו להזיז דברים כבדים. אחר כך פרשתי, בצבא הייתי מורה חיילת, ערערתי על פטור ועשיתי טירונות. רכבתי על סוסים, על אופניים ואחר כך חזרתי לשחייה. היה קשה מאוד בהתחלה, עם הכתפיים, אחרי שמונה שנים שלא שחיתי. חלמתי להגיע לאולימפיאדה, בסוף הייתי רק במכביה, ויש לי מדליית כסף במקצה נכים".
ואיך הגעת עד לטריאתלון?
"הייתה הצעה לעשות תריאטלון נשים ב-2009. באה מדריכה שלא הכרתי בספיבק ושאלה אותי אם אני רוצה לעשות תריאטלון, היא ראתה אור בעיניים, זה היה כן. היא הציעה לי לכתוב מכתב למנהל המועדון, לשכנע אותו, והוא הסכים.
"התאמנתי כמה חודשים. באמצע הייתי בבית חולים, היו לי התכווצויות קשות שלא ידעו מה הן. הביאו אלי קונסוליה של רופאים, אפילו פרופ' שמומחית בהפרעות תנועה. הייתי מכווצת, ישבתי ארבע שעות בלי לפתוח את הידיים, לא יכולתי. לא יכולתי ללכת לשירותים. ואני רוצה להצליח לבד, אני אדם של לעשות לבד, לא תעזרו לי, תביאו לי ותעשו לי. כשאני יושבת על הרצפה, בבריכה, אני אף פעם לא שולחת יד שיעזרו לי. הם חשבו שזה על רקע נפשי.
"אחרי עשרה ימים, כשההתכווצויות נרגעו ויכולתי שוב לנהוג, יצאתי מבית החולים וחזרתי להתאמן. מאוד רציתי לעשות את הטריאתלון, מאוד!"
הנחישות של איה שימשה אותה גם במהלך הטריאתלון שהתקיים ב-29 במאי, בו נפצעה אך לא ויתרה, עד הסוף. "נכנסתי למים, שחיתי בים, הים היה גלי, ומכיוון שלפעמים מקצרים את הטריאתלון אז קיצרו קצת את המסלול. זה ים וזה מאתגר, זה לא בריכה. אני לא רכבתי על אופניים, רק שחיתי ורצתי. זו תחרות שפתוחה לנשים מיכולות שונות, כשהסיסמה היא שכל אחת מנצחת. על האוטו יש לי מדבקה משם שכתוב בה 'אחת שניצחה'.
"בסוף הלכתי, אחרי שנפלתי על האצבע ונורא כאב לי. התחלתי ללכת עם המקלות, מקלות סקי. הלכתי את כל המרחק, וכל הזמן נשים רצות לידי ואומרות לי, כל הכבוד, איזה אמביציה וכוח רצון. היה פשוט כיף, אווירה נפלאה של נשים שבאות ועושות, והנאה מפעילות גופנית".
את חושבת שפעילות גופנית משפרת את מצבם הגופני והנפשי של אנשים עם נכויות?
"היה לי ויכוח עם אשה בכסא גלגלים שאמרה כי בכיסא היא מרגישה שהיא נחה. אמרתי לה שתנסה קצת התעמלות, זה עושה כל כך טוב. כשהתאשפזתי במחלקה פסיכיאטרית, הייתה מדריכה שבאה לעשות התעמלות, זה עשה להם טוב, כל הרמות הרגליים וסיבובי הידיים. זה עושה טוב לגוף, זה חשוב, תמיד חיפשתי את זה".
אבל רייס אינה עוצמת עיניים למתרחש סביבה. למרות ניצחונותיה האישיים, היא ערה וביקורתית ליחס לנכים בחברה הישראלית, ונושאת איתה את הכאב של הפרט השונה בחברה.
"למה לא מתייחסים לנכים שאינם בכסא גלגלים? הלכתי להופעה של סוזן וגה ואפשר היה להשיג כרטיסים בזול לנכים, אבל רק לנכים בכסא גלגלים שלא תופסים להם מקום ישיבה. את מבינה את זה? הרי הנכות מתבטאת גם בפרנסה. לנכים קשה להשתלב בעבודה. להחזיק מעמד".
"אותו הדבר בקולנוע. פעם נכים זכו להנחה של שליש ממחיר הכרטיס לסרט, היום רק נכי צה"ל זכאים לכך", היא אומרת בסרקאזם. "סוג של גיבורים עם כותרת. בחניון, רק לתו עגלה מותר להיכנס בחינם, לא לנכי הרגל".
אם אני קובעת דייט אני צריכה להגיד שאני נכה
איך הסתגלת עם המגבלה בגיל הילדות?"הרבה פיזיותרפיה, התעמלות, שיעורי תנועה. למדתי ללכת בגיל שלוש, הלכתי באופן חופשי רק בגיל חמש. בגיל שנתיים עוד הייתי בבית, אמא עזבה את העבודה כדי לטפל בי, לקחה אותי לשחות מגיל עשרה חודשים.
סבלת מהצקות של ילדים?
"לא", אומרת בציניות. "כל הזמן. היה איזה ילד שחשב שזו מחלה מדבקת, לא הסכים לשבת על כסא שעליו ישבתי. זה מאוד פוגע. הילדים היו משחקים בכדור או בגומי, ואני לא יכולה לקפוץ בגומי, או עושים עמידת ידיים ליד הקיר, ואני לא יכולה. אני יכולה רק להסתכל. וזה מתסכל".
איפה כיום את סובלת מהסטיגמה?
"יש לי איזו חברה שאומרת שאם אני קובעת דייט אני צריכה להגיד שאני נכה, אבל אני לא תמיד אומרת. כשאני באה לראיון עבודה אומרים לי 'למה את מזכירה את זה בכלל?'. אבל יש לי קושי בעבודה מול מחשב, במולטי טסקינג.
"יש בסל השיקום אפשרות לקבל תעסוקה נתמכת. זה סוג של שרות בו מלווה צמוד מגיע איתך לראיון העבודה. אז באה חברת ניהול של בניינים והציעה לעשות קורס של פקידי מודיעין בבנייני יוקרה. ואז בא איזה טיפוס מסורק עם שיער שיבה ועט זהב בכיס ואמר 'אני הולך לפטר אנשים כדי לשלב אותך'. איך אומרים באידיש, גזוקט! מה העבודה? להיות שומר בכניסה. העיקר הכותרת, לשלב אנשים עם מוגבלויות! צריך לבדוק שהעבודה מתאימה".
את גרה עם הורייך, למרות שיש לך אפשרות לדיור מוגן
"גרתי בדיור מוגן. אומרים שזו דירה שיקומית. את לא מוגנת ממשהו, רק אולי מזה שאת לא הולכת לקנות מכונת כביסה בעצמך, או לעשות חוזה בעצמך".
אני מבינה שגם בעולם הדייטים לא פשוט בנושא הסטיגמה
"ניסיתי להתחיל עם גבר, עובד בחנות. התחלנו לדבר ואז אמרתי לו, תגיד, מתי רואים אותך. לקחתי את המספר, נפגשנו בשבת בבוקר, אבל זה לא המשיך. היו לי קשרים רציניים, אבל זה מאוד קשה. להיכנס למשפחה כשהבחור מביא חברה זה סוג של חגיגה. נתקלתי בתגובות לא נעימות לנכות שלי. באתי לחבר שהיה נכה קשה, האמא הוציאה סרביס כדי להגיש קפה. היא נורא שמחה, הרבה זמן שלא יצא לו להתנסות עם בחורות. ואז השאלה שלה, נו, היא יודעת לבשל? אני צריכה מישהו חזק פיסית, זה נותן לי בטחון".
- ריקי כהן היא עורכת אתר אביליקו
- אתר הקהילות והמומחים לאנשים עם מוגבלויות.
לפנייה לכתב/ת 
