במקום שבו שורפים בתי סופרים

"המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד" הוא ספר שעוסק בשאלת השאלות הנשאלת ע"י חוקרי ספרות ופסיכולוגיה: מדוע בכלל הספרות קיימת ומה תפקידה. מדוע אנו קוראים ספרות בדיונית? מדוע אכפת לנו בכלל מה יעלה בגורלן של דמויות בדיוניות? ומה מותר האדם מהדמויות עליהן הוא קורא?

ברוק קלארק. מדוע הספרות קיימת? (צילום: ג'ון יוז)

סם פלסיפר, גיבור הספר, לאחר שהורשע וישב עשר שנים בכלא בגין הצתת ביתה (בטעות!) של אמילי דיקנסון בעיר מגוריו והרג שני אנשים שהיו בתוכו, משקם את חייו כשהוא נרשם לקולג' ללימודי ספרות אנגלית. שם הוא מכיר את אשתו, נישא לה ולזוג נולדים ילדים.

לכאורה, סם עולה על דרך המלך, אך אז לפתע קם העבר ורודף אותו: בנם של בני הזוג שנספו בשריפה מוצא אותו ומודיע לו שיאמלל את חייו ויגלה את עברו, והוא בוחר לעזוב את אשתו וילדיו ולחזור לבית הוריו.

אך הדברים מתברר לא כל כך פשוטים; אמו, מורה לספרות - שסיפרה לסם כל חייו סיפורי בלהה אודות בית הרפאים של אמילי דיקנסון - הפכה לאלכוהוליסטית, ואביו שעזב את הבית כדי להפוך לדמות "גדולה מהחיים" שב עם הזנב בין הרגליים, ועתה הוא שבר כלי בבית המתפורר.

וגרוע מזה, בתים נוספים של כותבים בניו אינגלנד מוצתים, בתים שבזמנו סם שודל להצית במכתבים השמורים בקופסת נעליים. סם יוצא במעין מסע בלשי כדי לגלות את זהות המציתים, כשבור גדול של האמת והמודעות העצמית הולך ונפער תחת רגליו בעת מסעו ההזוי.

מזכיר את בארט סימפסון

לכאורה, נוצר הרושם כי סם הוא אישיות נרקיסיסטית עם קווים אוטיסטיים וילדותיים, שמזכיר לפרקים את בארט סימפסון; רוב הזמן הוא עסוק בלחשוב איך הוא נשמע, או איך הוא אמור להישמע באוזני הזולת, ונדמה שאין לו את היכולת הבסיסית להרגיש רגש אחד חף ממעטפת מניפולטיבית ביחס לסובבים אותו.

הוא מביים אקט שלם של חרטה בפני בנם של ההרוגים מההצתה בה הורשע, הוא מעמיד פני מתעניין ומהורהר ומהמהם במקומות הנכונים לשאלת השופט שגזר את דינו, הוא "מתאמן" על קריאות "אה" מופתעות, מודאגות ואפילו נעלבות מעט כשמגיע השוטר לבית הוריו לאחר הצתת אחד הבתים באזור.

כך שלמעשה כל חייו הוא עסוק בלשחק את דמותו שלו, ובזעיר אנפין, מגלם בכך את הרעיון שמגולל הספר "המדריך למצית". מי אנחנו? מהי האמת שבחיינו? שמא אנחנו דמויות הבוראות את עצמן, את סיפור חייהן ותגובותיהן במין הצגה מתמשכת, או כפי שאומרת לסם הפרופסור לספרות עמה הוא נפגש: "אני חוששת להיות דמות מהספרים ולא אדם אמיתי. "מה שזה לא יהיה".

אבל באישיותו הכל-מרוכזת- בעצמה מתגלעים בקעים חיים ונושמים הנשתלים בקפידה ע"י הסופר - דבר ההופך את הספר לרומן בעל אמירה אנושית ומרגשת, חרף "ליצנותו" החיצונית.  זה קורה במחשבות ש"מתפלקות" לסם: "גם אני לגמרי לבד. כי איש לא מומחה גדול ממני לבדידות... גם אם אתה לבדך בעולם, כל עוד יש לך מדורה אתה יכול לבהות בלהבות ולהרגיש את חום האש, וכל זה יזכיר לך זמנים אחרים, מוארים יותר, כשהעולם היה שלך, כשהבנת אותו, כשיכולת לחיות בו בלי להרגיש בודד ומפוחד וכועס".

כאמור, הספר גדוש באמירות ארס-פואטיות מובהקות. באחד הקטעים בספר הוא נכנס ל"מחסן הספרים" בעיירה בה גדל, ומגלה שם שמחלקת ספרי הזיכרונות היא המחלקה הגדולה ביותר באופן ניכר, יחסית למחלקת הבדיון. סם מהרהר בינו לבין עצמו ומוצא גם ספר זיכרונות שנכתב על ידי אחד מהאסירים שישב עמו בכלא.

קריאה כחוויה של התגלות

להפתעתו, כל זיכרונותיו הינם ציטוט קורות חייו של אביו בעת שיצא להתחקות אחר גיבורי התרבות האמריקאיים. אם כן, מה הם הזיכרונות האלו שאנו נושאים עמנו? האם הם שדה התעופה של הדמיון? האם עליהם להיות מושתתים על המציאות? סם מגיע למסקנה ש"הספר נותן הזדמנות להתוודות על דברים שאנשים הרגישו לפני שקראו את הספר, שלמיטב ידיעתי לא באמת קרו... הספר גרם להם אושר! מבחינתי היתה זו התגלות".

כלומר, יש בחוויות הקריאה דבר מה היכול להשיא למקומות של אושר עילאי או להוריד לשאול הבכי, להביא לקתרזיס המיוחל בלא קשר לשאלה האם קרו באמת אם לאו. יש לספרות את היכולת לגעת באמת, ללא קשר לאמת.

ומילה אחרונה על עיצוב העטיפה של עדה ורדי; לכרוך ספר "מדריך למצית" בנייר שהוצת וכריכתו חרוכה בקצותיה הוא מעשה בעל אמירה אומנותית מבריקה שבה תוכן הספר קופץ מתוכו ולובש צורה ממשית, או כפי שאומר סם ..."הייתי מחוץ לבית והצצתי פנימה, חוויה שאינה שונה מחווית הקריאה". ללא ספק, להצית את כריכת המדריך יהיה מעשה אנטי פשלוני יוצא דופן.

"המדריך למצית בתי הכותבים בניו אינגלנד", מאת ברוק קלארק, מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת מחברות לספרות/ זמורה ביתן